מיהו החנפן?

 

אחד הנושאים המרכזיים בויכוח שבין איוב לבין רעיו הוא נושא החנופה.

חנופה היא נסיון למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות, למשל באמירה על רע שהוא טוב. בספר איוב, שני הצדדים בויכוח מאשימים זה את זה בחנופה.

בלדד השוחי אומר: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל, וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד" (ח', יג).

דבריו נאמרים בתגובה לאיוב, שאמר בפרק הקודם: "יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (ז', ו). בלדד אומר שאכן "תקות חנף תאבד", ובכך רומז שאיוב הוא חנף - הוא מציג את עצמו כצדיק כדי למצוא חן בעיני הבריות, אך למעשה הוא חוטא בסתר.

איוב לא עונה מיד, אבל במענה הבא שלו - המסכם את טענותיו ב"סיבוב" הראשון - הוא אומר: "גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (י"ג, טז). אחרי שהוכיח את רעיו על כך שהם מנסים להגן על האמונה בשכר ועונש בדברי שקר, ואחרי שהצהיר שוב שהוא מתכוון להמשיך להוכיח לפני ה' שדרכיו שלו ישרות, אמר שהוא בוטח בה' שיקבל את דבריו ויושיע אותו מהאשמותיו של רעיו, "כי לא לפניו חנף יבוא" - ה' אינו סובל חנפנים ולא ייתן להם לבוא לפניו. איוב רומז לכך שרעיו הם חנפנים - הם אומרים דברי שקר כדי למצוא חן בעיני ה', אך ה' מעדיף אנשים שאומרים אמת.

נתאר בקצרה את המשך הויכוח:

אליפז התימני אומר: "כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד, וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד" (ט"ו, לד), ובכך רומז לאסון שבא על איוב - בניו מתו והוא נשאר גלמוד, ואש אכלה את רכושו (א', טז).

איוב עונה: "יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת, וְנָקִי עַל חָנֵף יִתְעֹרָר" (י"ז, ח) כלומר, כל מי שיש לו לב נקי יתעורר ויכעס על החנופה שלכם, שאתם מחניפים לה'.

צופר הנעמתי משיב: "כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב, וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע" (כ', ה), ושוב רומז לשמחתו של איוב, שהיתה קצרה ונסתיימה ברגע אחד.

איוב מצדיק את עצמו ואומר: "כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע, כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ" (כ"ז, ח) - הרי אני יודע שה' ישלך מעל פניו את נפשו של החנף, כי הוא מתעב חנופה, ובוודאי שלא אבחר להיות חנף.

וגם אליהוא הבוזי מתייחס לחנופה: "מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף, מִמֹּקְשֵׁי עָם" (ל"ד, ל), "וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף, לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם" (ל"ו, יג).


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

החזיון של איוב

 

לילו של האדם נועד לשינה, למנוחה, לשקיעתן של תלאות האתמול ולאגירת כוח לקראת המחר. תלאותיו של איוב ביומו מתוארות בספרנו בהרחבה. ייסורי הגוף, זיכרון עשרת ילדיו שנהרגו במשתה וזיכרון רכושו שאבד, דלותו הנוכחית ובדידותו מרעיו ומכל מכריו (פרק י"ט), החרפות והלעג שהוא שומע מכל מקום (פרק ל') ועוד. יש כוח בשנת הלילה להקהות את ייסורי היום, אך לא אצל איוב!

"כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱ--לוֹהַּ יַעַרְכוּנִי" (ו', ד)

"כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי:  אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף:... כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי:  וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי:  וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי" (ז', ג-טו)

בפרק ד' עמדנו על חזיונו של אליפז, שבשלו ראו בו חז"ל את אחד מנביאי אומות העולם. הגמרא שם (בבא בתרא ט"ו) רואה גם באיוב עצמו (ובשלושת רעיו הנותרים) נביא. יתכן שהפסוקים שהבאנו מתארים את חזיונותיו של איוב המקבילים לחזיונותיו של אליפז (בפרקים להלן נדון גם בחזיונות הרֵעִים האחרים). אך בעוד שחזיונותיו של אליפז הביאו אותו לאופטימיות ולציפייה לישועת ה', חזיונותיו של איוב מאיימים, משברים את הנפש ואינם נותנים לה מנוח גם בלילה. כמו חזיונותיו של אליפז, גם חזיונותיו של איוב הם נבואיים (ברמת רוח הקודש), והם מטביעים רושם גדול בעוצמה גדולה בנפש, אך הם עושים זאת לרעה.

כאן, אליבא דאיוב, לא ניתן לראות בתלאותיו משהו מחסרונו הטבעי של העולם או של רעת אנשיו. חזיונות אלו הם, אליבא דאיוב, 'חצי ש-די' הבאים ישירות מן הקב"ה והם באחריותו הישירה. הם המביאים את איוב להאשים את הקב"ה ברדיפתו המכוונת והממוקדת.

מהו חזיון זה המשותף לאליפז ולאיוב (וגם לשאר הרֵעִים)? לבי אומר לי שסיפורו המלא של החזיון הופיע לנו בפרקים א'-ב', המעשה בבני הא-לוהים ובשטן המתייצבים על ה', הוויכוח בין ה' לשטן ו'הסתת' השטן את הא-לוהים לבלע את איוב חינם. לא כל החזיון נגלה להם. לכל אחד מהם נגלה 'שמץ' ממנו. הפרשנות של כל אחד מהם לחזיון היא על פי שכלו שלו ותבונתו שלו...  אך גם על פי בחירתו החופשית.

Volver al capítulo

להקשיב לאדם הנמצא במצוקה

 

בסופו של פרק ו', שבו איוב מתלונן על כך שרעיו בגדו בו ונטשו אותו, הוא מתאר איך הוא מצפה מחבריו שיתנהגו עמו:

"וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי, וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב" (כח)

הואילו פנו בי = למרות שכבר פניתם אליי בעבר, ובטח כבר נמאס לכם לשמוע את הקיטורים והתלונות שלי, בכל זאת התחזקו והמשיכו לפנות אליי.

ועל פניכם אם אכזב = לשון שבועה: אני נשבע, מול הפנים שלכם, שלא אכזב, שלא אגיד תלונות שאין בהן ממש. אני מבקש שתתנו בי אמון ותקשיבו לי שוב.

"שֻׁבוּ נָא, אַל תְּהִי עַוְלָה; ושבי [וְשׁוּבוּ], עוֹד צִדְקִי בָהּ" (כט)

שובו נא, אל תהי עוולה = למרות שכבר הקשבתם לי וחשבתם שיש בי עוול, הקשיבו לי שוב ותראו שאין בי עוולה.

ושובו, עוד צדקי בה = הקשיבו לי שוב ונסו לראות איפה אני צודק.

מפסוקים אלה ניתן ללמוד כמה נקודות חשובות למקרים בהם מדברים עם אדם הנמצא במצוקה:

א. פנו - לפנות אליו פיסית - עם העיניים ועם כל הגוף.

ב. פנו בי - לפנות אליו נפשית - להיות פנוי להקשיב ולהבין מה קורה בתוכו.

ג. הואילו פנו בי - להיות סבלניים, להמשיך לפנות אליו גם אם כבר פנינו אליו בעבר.

ד. ועל פניכם אם אכזב - לתת בו אמון, שתלונותיו אמיתיות ולא כוזבות.

ה. שובו נא - להקשיב לו שוב, גם אם הקשבנו לו בעבר.

ו. אל תהי עוולה - לא לחפש אצלו את העוול.

ז. עוד צדקי בה - לחפש אצלו את הצדק, לחפש את הדברים שבהם הוא צודק.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך

Volver al capítulo

בגידה

 

בפרקנו מביע איוב את אכזבתו הגדולה מרעיו, שאינם מושיטים לו יד. אפשר שנלמד משהו מן הדימויים שאיוב משתמש בהם בתיאור בגידת הרעים:

"אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ:  הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג:  בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם:  יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ:  הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ:  בֹּשׁוּ כִּי בָטָח בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ" (טו-כ)

באזורי עוץ וחרן החום בקיץ מגיע על פי עדותם של מקומיים ל-53 מעלות (צלזיוס). גם תימן, שוח ונעמה, מקומותיהם של הרֵעִים הם מדבריות, שאין בהם חקלאות רבה, ויושביהם מתפרנסים בעיקר מגידול מקנה. הנוף הרגיל במדבריות אלו הוא מרחבים ריקים אינסופיים המבותרים בערוצים עמוקים ויבשים. הגשם מגיע לשם לעתים רחוקות, המים נכנסים לערוצים העמוקים, המרופדים לעתים קרובות בסלע שאינו מחלחל, והם זורמים בעוצמה רבה במורד הערוץ. שוכני המדבריות מייחלים לזרמי עוז אלו, המחיים את צמחי המדבר, מצמיחים דשא בשממה, מספקים מים לאדם ולמקנה וממלאים את בורות הנגר העילי ואת הבארות. רעי איוב בימי רעותם עמו נמשלים להרי קרח רחוקים הצוברים עליהם שלג העתיד להינמס באביב ולמלא את הנחלים מים, ששוכן המדבר כה זקוק להם.

אך לעיתים מעוותים המים את דרכם ופורצים להם דרך חדשה בעוצמת זרימתם. הם 'בוגדים' ברועה הצאן המייחל להם בתחתית הערוץ, ועוברים בדרכם החדשה לערוץ אחר, הזורם אל שכניו -  יריביו של הרועה דנן או לערוץ הזורם למרחקים בכיוון הפוך.

לעיתים שוקעים המים לפתע בפיסת אדמה מחלחלת, ומנקודת מבטו של הרועה הממתין להם בכיליון עיניים הם נעלמים בבת אחת ומותירים את תקוותו תלויה באוויר ואת צימאונו וצימאון מקנהו בוערים באש.

על כך התפלל גם משורר תהילים, דויד מלכנו: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב" (תהילים קכ"ו, ד). אנו מייחלים לגאולה כרועה הצאן במדבר היבש. אם מי האפיק יזרמו כסדרם מכוח הגשם הפתאומי, לא ישנו את דרכם ולא ייבלעו באדמה באמצע דרכם, הגאולה תבוא לפתע בצעדי ענק ובזרימה עזה, שתרווה את נפשות הצמאים אליה. 'הושע נא ... הצמאים לישעך כארץ עייפה בלי מים'

לעיון נוסף ראו את פירוש המלבי"ם

Volver al capítulo

המופלא שבטבע

 

בפרקים ל"ח-מ"א מוצגת גישתו של א-להים לעולם הטבע (לעומת גישתו של איוב ולעומת גישתו של אליפז)

בדבריו הוא מדגיש דווקא את הפלא והמסתורין שבמערכת הבריאה. א-לוהים מציג לאיוב שורה של דוגמאות מפליאות ומתמיהות מעולם הטבע הסובב אותו, כדי להראות לאיוב שרבות הן התופעות הבלתי מובנות לאדם. לכן אי ידיעתו של האדם אסור לה שתביא אותו למסקנות שהגיע אליהן איוב. בעיית השכר והעונש היא רק אחת מהתופעות שאין אנו בני האדם מסוגלים להבין. בתשובת ה' לאיוב יש להדגיש שבדוגמאות שנותן הקב"ה אין כוונה להדגיש דווקא את החכמה התכליתית המכינה את הכל בתבונה ובטעם. נכון אמנם שמדוגמאות אחדות מבצבץ רעיון זה, אולם רק כעניין משני. כך בשעה שה' שואל:

"הידעת עת לדת יעלי סלע חלל אילות תשמר. תספר ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה. תכרענה ילדיהן תפלחנה חבליהם תשלחנה. יחלמו בניהם ירבו בבר יצאו ולא שבו למו" (א-ד).

כאן וודאי נרמז שישנה יד מכוונת הדואגת ומסדירה את תהליך רבויה של היעל.

אולם הנשר ש"סלע ישכן ויתלנן על שן סלע ומצודה", ש"למרחוק עיניו יביטו ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא" (כח-ל) -

נשר זה איננו לאמיתו של דבר עדות כלשהי לחכמה התכליתית המכינה את הכל בתבונה ובטעם. נשר זה הוא, יותר נכון, המופלא המתמיה שבו מתגלית המופלאות של בוראו.

את האדם האלילי מביא המסתורין שבטבע לידי פחד וחיל, מאחר שבטבע פועלים כוחות מסתוריים שדבר אין להם עם הרצון להיטיב לאדם. אולם בשעה שמכיר האדם בקיומו של כוח הנוהג עולמו בחסד, ממילא נמוגה הזרות העוינת. יראה דמונית אין כאן, פליאה והתפעלות יש כאן.


נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת

Volver al capítulo

הנחל הבוגד

"אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ" (איוב ו', טו)

 

דמה בגידת ריעיו לבגידת הנחל, אשר דרכו לקרש בימות החורף ומימיו נקפאים ונעשים כגריד עד שהכל הולכים עליו, וכשמגיעים ימי הקיץ שאז מתחיל הקרח לימס אז הנחל מתמלא על כל גדותיו מן השלגים הרבים הנפשרים, ועל ידי שכדורי קרח מעכבים מרוצת מימיו ישטוף בחזקה ויעבור על גדותיו ויחריב ערים ומדינות וישטוף כל אשר ימצא בדרכו כנודע, וזה הבגידה האחת אשר עליה אמר "אחי בגדו כמו נחל". והבגידה השניה הוא שאחר שהתפשר הנחל וילך על אפיקיו ומוצא מימיו, אז המים מתחלקים לנחלים רבים ולזרועות רבות עד שהמים נאבדים ומתיבשים ואחר כך אין מים לשתות, ועל זה אמר "כאפיק נחלים יעברו"...

 

לקריאת פוסט בנושא מאת הרב יעקב מדן 

 

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.

Volver al capítulo

בין איוב לאלוקיו

 

בפרק ז' שני חלקים מרכזיים. בחלק א' (ז', א-ב), איוב מציג את תפיסת עולמו בדבר הסדר הרצוי ביחסים ההדדיים שבין הא-ל לאדם. בחלק ב' (ז', ג-כא) מתוארים חיי איוב, וממנו עולות תלונות על חייו אלה, שאינם מתנהלים על פי הסדר הרצוי.

חלק א': משנת חייו של איוב (ז', א-ב)

1. בפסוק א-ב איוב אומר במפורש דברים שבעיקרם נרמזו כבר בסיפור המסגרת. יחסיו של האדם עם הא-ל מצטיירים כיחסי 'עבודה' של 'תן וקח'. תן התנהגות טובה וקח שכר. כל תקוותו של השכיר היא לקבל את פועלו - שכרו, וכמו העבד שכל רצונו לסיים את עבודתו ולנוח – כך האדם באשר הוא אדם.
עמדו על משמעות הדימוי וחשבו האם בדימוי זה מושגי השכר והעונש נושאים אופי מוסרי? האם הדימוי הזה מחזק את טענתו של השטן?

חלק ב': תלונות איוב על חייו (ז', ג-כא)

2. מתוך עמדת מוצא של מעמד האדם כשכיר, איוב טוען כי הוא לא זכה לשכרו.
א. עיינו בפסוקים ג-ו ועמדו על ה'שכר' שלו זכה איוב.
ב. עיינו בפסוקים ז-י מה מבקש איוב מה'?
ג. 'שבירת הכללים' ושבירת 'חוקי המשחק' מביאים את איוב לפתוח בדברי התרסה כנגד הא-ל. עיינו בפסוקים יב-טו מה טענתו המרכזית של איוב כנגד הא-ל?

3. מהדברים הקודמים עולה המסקנה המתבקשת "מָאַסְתִּי א לְעלָֹם אֶחְיֶה. חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי" (ז', טז). אדם, אומר איוב, הוא בן תמותה, ולכן אל לו לא-ל להמשיך להתעלל בו. פנייה זו משקפת את המורכבות במצבו של איוב. עמדו על הניגודים המהותיים שהפנייה הזו אוצרת בחובה. מה היא מלמדת על יחסו של איוב לא-ל?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

תקווה לטוב

 

תשובת אליפז נמשכת שני פרקים. נביא ממנה פסוקים בודדים:

"אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵ-ל וְאֶל אֱ-לֹוהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי:  עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר:  הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת:  לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע... וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה (=העוולה) קָפְצָה פִּיהָ" (ח-טז)

מבטו של אליפז על הטבע הסובב אותו הוא מבט אופטימי. המטר המרווה את הארץ, הנחלים הזורמים, אנשים קשי יום שעלו לגדולה. זהו מבט חלקי על העולם, אך מבט נכון. זוהי בחירתו של האדם במה להתבונן ועל מה לשים את הדגש. התמונות שהציג אליפז מביאות אותו למבט אופטימי גם באשר למה שהעתיד צופן בחובו לאיוב:

"... כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה:  בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע ...  וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא:  וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (יח-כד)

אליפז במענה זה אינו מאשים את איוב בחטא קדמון שבשלו באה עליו הפורענות. הוא מאשים אותו בעיקר בפסימיות שהוא מגלה כלפי העתיד מיד א-ל ש-די, שהביא עליו את ייסוריו. אליפז טוען, שמהתבוננות במעשי הבריאה ניתן להגיע למסקנה על טובו של הקב"ה כלפי עולמו, ומדוע יחרוג הקב"ה מטובו הגדול לעולמו ביחסו כלפי איוב? אליפז מייסד את מענהו בעיקר על התקווה, שאם אנו רואים בכל יום את טובו של הא-ל בעולמו, ודאי יש להישען על התקווה שסופו של הרע הפוקד את איוב הוא לצורך "למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דברים ח', טז).

אין בדבריו של אליפז בשורות בתורת הגמול ובצדקתה, אלא רק דיון על טובו של הקב"ה ועל התקווה שטוב זה ייגלה גם על איוב. טובו של הקב"ה כלפי עולמו מתגלה מתוך התבוננות ואמונה. מתוך כך גם עולה התקווה לטובו העתידי כלפי איוב. האמונה והתקווה הולכות לפי דבריו כשהן שלובות זרוע.

Volver al capítulo

ציפיה גדולה ואכזבה בצידה

 

חלק א': הצער והייאוש (ו, א-יג)

1. איוב מביע את כאבו בדימויים רבי עוצמה. כאוב ופגוע הוא מתייחס בעיקר ליחס הרעים כלפיו. טענתו הראשונה מתמקדת בביקורת העיקרית של אליפז כלפיו, ביקורת המקופלת בפסוקים "קְרָא-נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ. וְאֶל מִי מִקְּדשִֹׁים תִּפְנֶה. כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ. וּפתֶֹה תָּמִית קִנְאָה" (ה', א-ב). מפסוק זה עולה כי הכעס שמתבטא בקללות ובבקשת המוות יכול להוביל רק לדבר אחד "לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ" (ה', ב).
א. עיינו בפסוקים ב-ד בפרק ו' כיצד מצדיק איוב את כעסו?
ב. כיצד המשלים המופיעים בפסוקים ה-ז מחזקים את טענתו של איוב? מהי הגישה שעומדת בבסיס דבריו?
ג. בפסוקים ח-י חוזר איוב על בקשתו למות וטוען שאין בכך פסול משום שלא נותר בו עוד כוח לחיות. עיינו בפסוקים ובמענהו של אליפז. עמדו על המרירות והלעג שטמונים בהם וחשבו לאיזה אמירות של אליפז הם מכוונים?
ד. עיינו בפסוקים יא-יג שבהם באמצעות סדרה של שאלות רטוריות מדגיש איוב את גודל סבלו. מה כואב לאיוב והאם רק עוצמת המכאוב הפיסי עומדת בבסיס רצונו של איוב למות?

חלק ב: בגידתם של הרעים (ו', יד-כא)

2. בפסוקים טו-כ מופיעים שני משלים המעידים על הציפייה העמוקה של איוב מהרעים, ועל גודל האכזבה של איוב מיחסם של הרעים כלפיו. שני המשלים נוגעים למים – יסוד חיוני לקיום האדם. רק מי שהתנסה בציפייה למים יבין אכזבה מהי.
א. השוו את שני הדימויים העומדים בבסיס המשלים ועמדו על ההיבטים השונים של האכזבה העמוקה של איוב. עיינו גם ביחסם של הרעים לאיוב בפרק ב'.
ב. הנמשל המופיע בפס' כא מנוסח בתמציתיות ובקיצוניות "כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם א" – ידידותכם הפכה לאין. מה עומד בבסיס הדיבור התמציתי? האם לדעתם ניתן לשמוע גם "לו" ולא רק "לא"? לפי קריאה זו, מהי טענתו של איוב כנגד הרעים?

חלק ג': תלונות איוב ודרישותיו מהרעים (ו, כב-ל)

3. בפסוקים אלו איוב מבטא בדברים ברורים וישירים את הכמיהה לאמפטיה, את אכזבתו, כעסו ודרישתו הברורה מרעיו, כל זאת תוך כדי ניסיון נואש להבין מה הביאם להתייחס אליו בצורה כל כך פוגעת.
א. מהן השאלות שמפנה איוב לרעיו? מהן דרישותיו מהם? כיצד הוא לועג להם בדבריו?
ב. הכעס והכאב ההולכים ומתעצמים מביאים את איוב להאשים את הרעים בהאשמה נוספת. מהי חומרתה של האשמה זו.
ג. מה איוב דורש מן הרעים ומה הוא מבטיח להציג בפניהם?


למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"

Volver al capítulo

יש סיבה לצרות

"כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל. כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף. אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי. עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" (איוב ה', ו-י)

 

רצה לומר, שאין הארץ סבת רוע הסדור הנופל בטובות אישי האדם ורעתם אשר הוא און ועמל, כמו שהיה חושב איוב...

אבל הרעות הנופלות בכאן בזולת מרי קדם, אין ראוי בהם שיקראו רעות, לפי שהם מיוחסות אל סכלות המקבל...

וזה שהאדם יולד לעמל ולהשתדל בקנינים אשר יצטרכו אליו, כי לא נתנו לו שלמיותיו בפועל, אבל נתנו לו הכלים אשר אפשר שבהם יגיע אל מה שיצטרך אליו ...הנה אם לא ירדוף בהגעתם בסבות הראויות, אין זה עונש אם לא יגיעו, וזה מבואר בנפשו.

ולהיות העניין כן, הנה החליט אליפז המאמר, שהרעות הבאות על איוב היו על צד המוסר והתוכחה למרי קדם, ולזה אמר אליו, אם הייתי במקומך הייתי דורש אל אל ומתפלל אליו שירחם עלי, כי הוא משגיח בזה העולם השפל השגחה נפלאה, ויורה על זה הגדולות והנפלאות אשר הוא עושה, ומכללם נתינת המטר בסדר וביושר...

 

 

 

רלב"ג - רבנו לוי בן גרשם, חי בפרובנס בין השנים 1288-1344. הוגה דעות ופילוסוף אשר הגה וחקר תחומים רבים של תורה וחכמה. ספריו העיקריים: מלחמות ה' ופירושו לתורה.

Volver al capítulo

Pages

x