אחד הנושאים המרכזיים בויכוח שבין איוב לבין רעיו הוא נושא החנופה.
חנופה היא נסיון למצוא חן על-ידי ייפוי המציאות, למשל באמירה על רע שהוא טוב. בספר איוב, שני הצדדים בויכוח מאשימים זה את זה בחנופה.
בלדד השוחי אומר: "כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל, וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד" (ח', יג).
דבריו נאמרים בתגובה לאיוב, שאמר בפרק הקודם: "יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (ז', ו). בלדד אומר שאכן "תקות חנף תאבד", ובכך רומז שאיוב הוא חנף - הוא מציג את עצמו כצדיק כדי למצוא חן בעיני הבריות, אך למעשה הוא חוטא בסתר.
איוב לא עונה מיד, אבל במענה הבא שלו - המסכם את טענותיו ב"סיבוב" הראשון - הוא אומר: "גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה, כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (י"ג, טז). אחרי שהוכיח את רעיו על כך שהם מנסים להגן על האמונה בשכר ועונש בדברי שקר, ואחרי שהצהיר שוב שהוא מתכוון להמשיך להוכיח לפני ה' שדרכיו שלו ישרות, אמר שהוא בוטח בה' שיקבל את דבריו ויושיע אותו מהאשמותיו של רעיו, "כי לא לפניו חנף יבוא" - ה' אינו סובל חנפנים ולא ייתן להם לבוא לפניו. איוב רומז לכך שרעיו הם חנפנים - הם אומרים דברי שקר כדי למצוא חן בעיני ה', אך ה' מעדיף אנשים שאומרים אמת.
נתאר בקצרה את המשך הויכוח:
אליפז התימני אומר: "כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד, וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד" (ט"ו, לד), ובכך רומז לאסון שבא על איוב - בניו מתו והוא נשאר גלמוד, ואש אכלה את רכושו (א', טז).
איוב עונה: "יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת, וְנָקִי עַל חָנֵף יִתְעֹרָר" (י"ז, ח) כלומר, כל מי שיש לו לב נקי יתעורר ויכעס על החנופה שלכם, שאתם מחניפים לה'.
צופר הנעמתי משיב: "כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב, וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע" (כ', ה), ושוב רומז לשמחתו של איוב, שהיתה קצרה ונסתיימה ברגע אחד.
איוב מצדיק את עצמו ואומר: "כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע, כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ" (כ"ז, ח) - הרי אני יודע שה' ישלך מעל פניו את נפשו של החנף, כי הוא מתעב חנופה, ובוודאי שלא אבחר להיות חנף.
וגם אליהוא הבוזי מתייחס לחנופה: "מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף, מִמֹּקְשֵׁי עָם" (ל"ד, ל), "וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף, לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם" (ל"ו, יג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך