המאורע ההיסטורי האחרון[1] הצפוי בדניאל (יא) הוא קִצוֹ של אנטיוכוס (ה-4) הרשע.
מתוארים בדניאל 3 מסעות צבאיים למצרים (ולא רק 2, כמקובל),[2] וה-4 למזרח -
בראשון (143 למלכות הסלווקים; 169 לפנה"ס) כבש את מצרים במרמה, בגלל פילוג בין האחים התלמיים, ובסיוע של המצרים "אֹכלֵי פַת בָּגוֹ" (שבגדו בתלמי ה-6; יא, כג-כו) - במסע השני (144 לסלווקים; 168 לפנה"ס), מול אלכסנדריה, התערב הצי הרומי - "צִיִים כִּתִים" (יא, ל), ומשלחת של הסנאט הרומי השפילה את אנטיוכוס ואילצה אותו לסגת, ואז הוא "שָב וזָעַם על ברית קֹדש", ובסיועם של "עֹזבֵי ברית קֹדש" (יא, ל-לה), שפך את חמתו על היהודים (שנחשדו כתומכי התלמיים) בירושלים; זה הוביל לשוד המקדש, לחילולו, ולגזֵרות הדת, וגרם למרד היהודי המאורגן(145 לסלווקים; 167 לפנה"ס) - כעבור שנה שוב "יִתְנַגֵחַ עִמו מלך הנגב ויִשְׂתָעֵר עליו מלך הצפון", כשיעבור "בארץ הצבי... וישלח ידו בארצות", גם במצרים, עם "לֻבִים וכֻשִים במִצעָדָיו", וזה המסע ה-3 בו אסף שלל רב מכל "חֲמֻדוֹת מצרים" (יא, מ-מג).
אבל אנטיוכוס נאלץ לעצור את המסע השלישי בגלל מרידות, "וּשְמֻעוֹת יְבַהֲלֻהוּ ממזרח ומצפון, ויצא בחֵמָא גדֹלה להשמיד...", ושם במסע ה-4, במזרח, "בין יַמים" (=המפרץ הפרסי והים הכספי)יגיע סופו של הרשע,[3] "ובא עד קִצוֹ ואין עֹזֵר לו" (יא, מד-מה).
"ובָעֵת ההיא", נלחם יהודה המקבי בשרי הצבא של אנטיוכוס והביס אותם ב-4 קרבות עם ניצחונות מדהימים[4] - במעלה-לבונה(?); במעלה בית-חורון; באמאוס(!) ובבית-צור - ועלה עם אנשיו לטהר את המקדש, ולקבוע לדורות את 'חנוכת המזבח', בדיוק 3 שנים אחרי חילולו[5].
אבל דניאל, שצפה באירועים ממבט שמימי, ראה את "מיכאל השר הגדול העֹמֵד על בני עַמְךָ"(יב, א), ראה המוני יהודים בורחים (למצרים?!), וראה את ההרוגים - את לוחמי "המַשְׂכִּלים... ומַצְדִיקֵי הרבים" (=החשמונאים?!) שנפלו בקרבות מחד, ואת הבוגדים שלחמו עם הרשעים מאידך - "ורבים מִיְשֵנֵי אדמת עפר יָקיצוּ, אלה לחיי עולם,[6] ואלה לַחֲרָפוֹת ולְדִרְאוֹן (=לְתוֹעֵבַת)עולם" (יב, ב-ג), אבל יותר מכל ביקש דניאל לדעת ולשאול את מלאכי מרום הניצבים על שפת הנהר (=הנילוס?) - "עד מתי קֵץ הַפְּלָאוֹת" (יב, ו)?
'חנוכת המזבח' הייתה מעשה אנושי של יהודה המקבי, ואילו דניאל צפה באופק השמימי, ושם העיקר היא 'הכרה בינלאומית-דתית' בזכויות היהודים לשמור על מקדשם, ועל 'חוקי האבות', כי בדניאל, כל מה שעושים השליטים מכוון משמים על ידי 'מלך העולם'!
ליסיאס חזר עם צבא גדול מאד, עלה מדרום, כבש את בית-צור ואת בית-זכריה (=גוש עציון), וצר על יהודה ולוחמי החשמונאים, שהתבצרו בירושלים[7] - אלא, שאז שמע ליסיאס על מינוי יריבו למושל-יורש באנטיוכיה (לקראת מות אנטיוכוס!), ונאלץ להפסיק את המלחמה.
רק אז, ב-15 לחודש קסאנתיקוס (=ניסן),[8] הורה אנטיוכוס על ביטול גזרות הדת, כ-3 שנים וחצי - "למועד מועדים וחצי" (יב, ז) אחרי 'הסרת (קרבן) התמיד',[9] שקדמה (ככל הנראה) לחילול המקדש, ועם תום הקרבות לניפוץ "עַם קֹדש" - 1290 ימים "מֵעֵת הוּסַר התמיד, ולָתֵת שִקוּץ שֹמֵם" (יב, יא) - אבל, יעברו עוד 45 ימים עד שיתפזרו צבאות הסלווקים, ואנשים יוכלו באמת לחזור הביתה, כשהשלטון מכיר רשמית בזכויותיהם לפי דת אבותיהם - "אַשרֵי הַמְחַכֶּה ויגיע לימים 1335" (יב, יב).
ברגע ששמע זאת דניאל החוֹזֶה, הוא עצם את עיניו והסתלק מן העולם -
"ואתה לֵךְ לַקֵץ (=של חייך), ותַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לקֵץ היָמין" (יב, יג)!
-------------------------------------
[1] בין אם נפרש שדניאל מימי גלות בבל צפה מאות שנים מראש פרטי פרטים של מלחמות התלמיים והסלובקים עד חילול המקדש והתקוממות החסידים-"המשכילים", ובין אם דניאל של החזיונות (מפרק ז) הוא צאצא רחוק של דניאל הראשון (כהשערת ז' יעבץ, לעיל הערה 6) - המאורע ההיסטורי האחרון המתואר בספר הוא מות אנטיוכוס הרשע, וביטול גזרות הדת.
[2] ראו פירושו של אוריאל רפפורט לספר מקבים-א (ירושלים תשס"ד), עמ' 103-102.
[3] בספר מקבים-א (פרק ו, א-טז) מסופר, שאנטיוכוס נפגע בשוד מקדש (אלילי) בעילם, ומת בבבל, בצער על שפגע בקודשי היהודים.
[4] מקבים-א פרק ג, ופרק ד, א-לה.
[5] גם במקבים-א (פרק ד, נד), וגם במקבים-ב (פרק י, ה) מודגש, שחנוכת המזבח חלה בכ"ה בכסלו, בעצם היום שבו חולל 3 שנים לפני כן; ראו הסבר לכך בספרי זכור ושמור - טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים (אלון שבות תשע"ה), עמ' 186-185; 196-195.
[6] כעין הספד נרגש על החללים!
[7] מקבים-א פרק ו.
[8] מקבים-ב פרק יא, מפסוק טו.
[9] פסל השיקוץ במקדש הוצב ב-15 לכסלו, שנת 145 (ראו הערה 28 לעיל), אבל הפסקת התמיד לה', בוודאי קדמה, וכנראה שהצו יצא בראש השנה (תשרי).
באדיבות אתר 929
