הקוד למלכים הפרסיים האחרונים באמצעות הדימוי ל'בבלי האחרון', מביא אותנו לרגע היסטורי – יוצאים מפרס ומהשפה הארמית, היא השפה הממלכתית-הפרסית (מאז ימי דריוש) – וחוזרים לעברית! (לפני שתופיע היוונית ותשפיע גם היא על התרבות בכלל, וגם על היהודים).
דניאל הבין שינויים היסטוריים-עולמיים עוד בפתרון החלומות הבבליים, וכעת הוא ראה את 'בית דין של מעלה', על כסאות המשפט העולמי (לבושי שלג על שביבי אש וגלגלי אש, ונהר אש יוצא מלפניו), וספרי הדין פתוחים (ז, ט-י).
דניאל הוא שהבין בתחילת דרכו את השינוי ההיסטורי והדתי הצפוי אחרי נפילת בבל הכשדית – כורש, המלך הראשון בהיסטוריה שפרסם הצהרה בשם "ה' א-לוהי השמים" אשר נתן בידו את "כל ממלכות הארץ" (עזרא א, ב), הוא שפתח את הדרך לשיבת ציון!
בחלק השני של הספר (מפרק ז), דניאל[1] גם חזה בעצמו את משפט ההיסטוריה של מלך העולם, על השינוי ההיסטורי הכביר שיבוא אחרי עוד 4 מלכים פרסיים, בעליית ההגמוניה של התרבות המערבית (שנמשכת עד היום!) עם מלכות אלכסנדר מוקדון, הוא "הצפיר השעיר", הכובש הגדול הבלתי מנוצח. היחיד אי פעם שכרע ברך לפני א-לוהים מול כוהן גדול יהודי, לפי חלום שחלם[2] כשם שנשא בת של דריוש, ועודד את ראשי צבאו לשאת נשים פרסיות (=מיזוג תרבויות!), וכתלמיד אישי של אריסטו מנעוריו, הושיב את קציניו לשמוע הרצאות בפילוסופיה בלילות!
היוונים לא נטלו חלק משמעותי בתרבויות המזרח הקדום. בשומר (שבדרום עירק), בבבל ובמצרים, נמצאו לוחות טין ופפירוס, ועליהם עדויות ברורות להכרת 'משפט פיתגורס' – כ-1500-2000 שנה לפני פיתגורס!
מלכים מסופוטמיים (לרוב) נזקקו ל'המלכה' מכוחם של זקני השבטים, וכוהני המקדשים (לרוב) לא היו נתונים לחסות המלכים.
האסטרונומיה והמדעים היו מפותחים בבבל, כ-1200-1400 שנה לפני יוון!
עד שבא "הצפיר השעיר", צבא קטן וזריז עם 'קרן ענקית', הסתער בכל כוחו על מוקד הכוח בצבא העצום של פרס ומדי ('שתי הקרנים'), ב-4 קרבות הכרעה (גרניקוס, איסוס, גאוגמלה, פרספוליס) ריסק ופורר את האימפריה האחרונה במזרח הקדום, ויצר עולם תרבותי חדש, הלניסטי, שאיחד את 4 רוחות השמים המגיחות מן הים, תחת הגמוניה מערבית, יחד עם מעמד שוויוני לכל בני העמים המזרחיים בצבא ובחברה (בניגוד חריף להשקפות האריסטוקרטים ברחבי יוון).
אלכסנדר מוקדון מעולם לא נוצח בקרב, בזכות הזריזות והתחכום שלו בהפעלת צבאו, ורק מחלה מסתורית גרמה למותו הפתאומי בארמון נבוכדנצר בבבל(!) (ב-323 לפנה"ס, 13 שנה אחרי שעלה למלוכה, ו-10 שנים אחרי שכבש את ארץ ישראל ואת מצרים). לולי מת כה צעיר, היה מסוגל ליצור דת אלילית-עולמית הסוגדת רק לו, כפי שמעידים הסיפורים והאגדות עליו.
האימפריה העולמית שיצר אלכסנדר מוקדון התפרקה אחרי מותו ל-4 חלקים ב-4 רוחות השמים (ח', ח), ואחת מהן (בית סלווקוס-אנטיוכוס) תכבוש את ארץ "הצבי", האמת תושלך "ארצה", והמקדש יתחלל "והפֶּשַע שֹמֵם", עד קץ 2300 ימים[3] ("ערב בקר"; ח', ט-יד), כשתתגלה הישועה – ביד החשמונאים! – אבל דניאל לא הורשה (ח', כו-כז) לגלות מראש את שמם, ואת ישועתם בחנוכת המקדש!
____________________
[1] ז' יעבץ (תולדות ישראל ג', וילנה תרנ"ח, 'מוצא הדבר', עמ' 33-32) שיער, שדניאל החוזה בעצמו הוא צאצא של דניאל הראשון, פותר החלומות; הרב י' מדן (דניאל – גלות והתגלות, פרק י"א הערה 1) שלל השערה זו, כי הוא מפרש את שמות המלכים ואת התאריכים בדניאל כמידע היסטורי מדויק, אבל לדעתי, ההשערה של יעבץ מסתברת מאד.
[2] כמסופר אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר י"א, פרק ח', ה), וגם בתלמוד (בהבדלים אחדים; יומא סט ע"א); למען האמת, אלכסנדר סגד גם לאלים מצריים ופרסיים.
[3] משוד המקדש על ידי אנטיוכוס בשנת 143 למניין השנים הסלווקי (שהחל ב-312 לפנה"ס), עד חנוכת המקדש על ידי החשמונאים בשנת 148 (164 לפנה"ס) עברו 5 שנים; אבל עד ביטול גזירות הדת עברו עוד כשנה וחצי, וזה קרוב ל-2300 הימים.
הרצון העמוק לפרש את חזיונות דניאל לימינו, הובילו לחישוב 2300 שנים, בין כיבוש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל (333 לפנה"ס), לבין שחרור ירושלים בששת הימים, כפי ששמעתי מהרב יעקב מדן.
באדיבות אתר 929
