מסירות לציבור - סיבת בחירתו של אברהם
בירור ענין זה נודע לנו ממאמר השם יתברך: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט). הורה בזה כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אבינו עליו השלום על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר היה לו לעצמו. כי באמת גם לפניו היה היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקותו בה', נתפרדה החבילה חברת ארבע היסודות, חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו, "ואיננו כי לקח אותו אלוהים" (בראשית ה', כד). ולא מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנזדכך עפרוריותו כל כך. אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אברהם אבינו עליו השלום היה עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם התעלה גם הוא להיות מלאכי אל, ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול.
הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו, כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים, ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור, ימצא אחד מני אלף קדש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה תשאר... ועל זה הזהירנו ה' יתברך: "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים י"א, יט), "ואת בניהם ילמדון" (שם ד', י) וכדומה מצות התוכחה "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט', יז) – כל אלו המצות מורים לנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו, והזהירו באבות (א', א) "והעמידו תלמידים הרבה" גם אהרן מתפאר במידה זו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (שם, משנה יב).
והאוחז במדה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עז, כי מדרך אוהב את המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו, ולהרבות לו עבדים כיד המלך. ויען כי זכה אברהם אבינו עליו השלום למדה זו טרם ציוה ה' עליו... לכן לו יאות להיקרא אוהבו של המלך יתברך שמו, "זרע אברהם אוהבי" (ישעיה מ"א, ח) וכגמול נפשו השיב לו ה' וחלף אהבתו אל ה' היה אהבת ה' אליו וזהו שהודיענו יתברך שמו באמרו "כי ידעתיו (אהבתיו) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (בראשית י"ח, יט).
(שו"ת חתם סופר, הקדמה לחלק יורה דעה)
בין נח לאברהם - התהלכות לפני ה'
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט)
"וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א)
מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן כו
כתיב בנח: "את האלהים התהלך נח" (בראשית ו', ט), וכתיב באברהם: "התהלך לפני" (שם י"ז, א). מי שהוא קורא סבור שהיה נח גדול מאברהם, ואינו כן.
רבי יוחנן וריש לקיש [אמרו], ר' יוחנן אמר: משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הקטן היה אוחז בו כדי שלא יפול, והגדול היה הולך לפניו.
כך כתיב בנח "את האלהים התהלך נח" (שם ו', ט), שלא ישתקע בדור המבול, אבל אברהם שהיה יחידו של עולם והיה צדיק, אמר לו הקדוש ברוך הוא "התהלך לפני והיה תמים" (שם י"ז, א).
אמר ריש לקיש: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, והיה משוקע בטיט, ואחז בידו והעלה אותו מן הטיט, כך נח היה משוקע בטיט, ראהו הקדוש ברוך הוא נתן לו יד והעלהו מן הטיט.
ואברהם למה היה דומה? למלך שהיה מהלך בחשיכה, בא אוהבו וראה אותו והאיר לו, אמר לו המלך עד שאתה מאיר לי, בא והלך לפני, כך [בימי] אברהם היו כל העולם רשעים והוא צדיק, אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מאיר במזרח התהלך לפני.
בנח כתיב: "את האלהים התהלך נח" (שם ו', ט), וכתיב באבות העולם: "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (שם מ"ח, טו).
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)
שתי סיבות להצלתו של נח
אחד הפסוקים המוכרים בסיפור המבול הוא התיאור של נח בתחילת הסיפור: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו', ט). על פי פסוק זה נראה כי נח ניצל מהמבול בשל צדקותו. אלא שמחברים רבים העירו (ראו הפניות להרחבה להלן) שלמעשה סיפור המבול מעלה שתי סיבות להצלתו של נח, וצדקותו היא רק הסיבה השנייה.
עיון בסיפור המבול בפרקים ו'-ז' מגלה שפעמיים פונה ה' אל נח ומצווה אותו ביחס לתיבה: פעם אחת בפרק ו', פסוקים יג-כב ופעם שנייה בפרק ז', פסוקים א-ה. הציווי הראשון מתייחס לבניית התיבה והשני מתייחס לכניסה אל התיבה וישנן הקבלות רבות, המבליטות גם ניגודים, בין שני הציוויים. לא נאריך כאן בכל הפרטים המפורטים במאמרים הנזכרים להלן ונציין כאן רק את הנקודה המרכזית ביותר והיא, שבשני הציוויים ישנן שתי סיבות שונות להצלת נח.
בציווי הראשון אומר ה' לנח: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ... וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (ו', יג- יח). כאן לא נאמר כלום על צדקותו של נח אלא רק על כך שדרך נח ה' יקיים את בריתו.
על איזו ברית מדובר? כפי שכבר ציין הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' במקום, מדובר בפשטות על הברית שה' כרת עם העולם בעצם בריאתו וברכתו לאדם וחווה. ה' כביכול אינו יכול להשמיד את העולם לחלוטין ונח נבחר להיות זה שישקם את האנושות לאחר המבול.
לעומת זאת בציווי השני נאמר במפורש שסיבת הצלתו של נח היא צדקותו: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז', א). נמצאנו למדים, אם כן, שנח ניצל משתי סיבות והמעיין במאמרים אליהם הפננו ילמד כי מרבית ההבדלים בין הציוויים מתבארים על פי שתי סיבות אלו.
להרחבה: הרב מרדכי ברויאר, פרקי בראשית, עמ' 136-205; הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע סדרה שנייה, עמ' 20-38; פרופ' יונתן גרוסמן, בראשית - סיפורן של התחלות, עמ' 172-207.
העבודה בבמות
הבמות המותרות בהן עבדו לשם ה', הן צורך טבעי של כל קהילה, בדיוק כמו בתי הכנסת שלנו – תארו לכם שיצוו עלינו לסגור את כל בתי הכנסת ולהתפלל לה' רק בהר הבית האחד והיחיד. אולי חילונים יעמדו בדרישה כזאת, אבל שום קהילה דתית לא תעמוד בזה! לכן נאמר תדיר "עוד העם מזַבחים ומקַטרים בבמות", והכוונה לשם ה'.
לדעתי, בתי הכנסת שלנו הן 'פשרה יהודית היסטורית', בין הצורך לבין דרישות התורה. כאשר הפסיקו להקריב קרבנות ולהקטיר קטורת בבמות, ועל פי דרכו של עזרא הסופר הוציאו את ספר התורה השלם לקרוא בו מעל הבימה, הפכו הבמות לבתי כנסת. זה לא קרה ברגע אחד, אלא בתהליך היסטורי של פשרה גאונית.
מצאתי לזה הוכחה ברורה בקרב 'ביתא ישראל' באתיופיה, שם הקריבו קרבנות ב'מֶסגיד' כמעט עד ימינו, כמו שנהגו רבים מיהודי מצרים בימי בית שני (=מקדש חוניו)[1].
כאשר אמרו השליחים מארץ ישראל, שאפילו ב'ירושלים', משאת נפשם וכיסופיהם, אין קרבנות כיום, הם קיבלו זאת בלב שלם, והפסיקו להקריב – ה'מֶסגיד' הפך לבית כנסת גם באתיופיה, כאלפיים שנה אחרי שזה קרה בבבל.
אבל מה הקשר בין ביטול הבמות בימי חזקיהו, לבין התרומות והמעשרות?
הבמות היו מרכזים של קהילות, וברור שרוב התרומות והמעשרות היו מובאים אליהם, ושם גם היו מחלקים לכוהנים, לויים, עניים ואביונים 'בשעריך'. מצוות הצדקה של התורה היו מתקיימות במסגרות הקהילתיות. להפרטה הזאת יש יתרונות, שאסור להתעלם מהם, כמו לקופות צדקה וגמ"ח, שאנו מכירים כמעט בכל קהילה.
אבל חסר בכל זה תקציב לאומי מרכזי, בגודל ובהיקף של 'ביטוח לאומי'[2] ותקציבי רווחה. על פגמים חמורים בתרומות ומעשרות צעק הנביא מלאכי (א', יג-יד), וגם הבטיח (ג', י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (=במקדש ה' האחד), וִיהִי טֶרֶף בביתי (=לכל נזקק), ובחנוני נא בזאת אמר ה' צ-באות, אם לא אפתח לכם את אֲרֻבּוֹת השמים, וַהֲריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"!
לכן, התוצאה העיקרית של ביטול הבמות הייתה הבאה למקדש של "עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת", שהצטברו מהקציר עד האסיף – "בחֹדש השלִשי החלו העֲרֵמות לִיסוֹד (=לבסיס), ובחֹדש השביעי כִּלוּ" – "וכִפרֹץ הדבר (=ההרגל להביא למקדש) הִרבּוּ בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש (=תאנים ותמרים), וכל תבואת שדה ומעשר הכל (=משאר הגידולים), לָרֹב הביאו... מעשר בקר וצאן ומעשר הקדשים..." (לא, ה-ז).
חזקיהו ברך את העם בשם ה', ומיד דרש וארגן את הלשכות ואת מנגנוני החלוקה עם האחראים "אשר נִקְבוּ בשמות", במיוחד למערכות הכוהנים והלויים לפי חוקי התורה, כדי לעשות "הטוב והישר והאמת לפני ה' א-להיו" (לא, יט-כ).
ובכל אלה קשה לי, ואני תוהה בעניות דעתי, מדוע לא נזכרו העניים והאביונים בהדגשה יתירה, כפי שאנו קוראים בתורה (דברים ט"ו), ובתוכחות הנביאים מימי חזקיהו (ישעיהו א'; מיכה ג') – האם יש קשר בין נבואות התוכחה הקשות שיתממשו באסונות ובחורבן, לבין הדגשת היתר של מעמד הכהונה והלויים, והעלמת הדלים והאביונים, בחלוקת האוצרות שהובאו למקדש האחד משפע הברכה בכל הארץ (לא, י)?
________________
[1] על הקרבה בבית חוניו, ראו מגילה י' ע"א, ועל ההקרבה ב'מֶסגיד', ראו בספרי זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, עמ' 407 הערה 22.
[2] גם כשיש לנו 'ביטוח לאומי' ותקציבי רווחה, אנו שומעים זעקות כמעט בכל יום, ועם כל זה, אוי לנו אם לא היו.
באדיבות אתר 929
האדם - טוב או רע?
"וַיֹּאמֶר אֱ‑לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם" (כו) – פסוק זה מעורר תמיהה גדולה מאד: וכי יש גורם נוסף המעורב בבריאה, והקב"ה מתייעץ איתו?
פירושים רבים ניתנו לפסוק זה, ונתמקד באחת האפשרויות (המופיעה במדרש בראשית רבה פרשה ח), לפיה ה' ברא מלאכים והתייעץ איתם לגבי בריאת האדם. חלק מהמלאכים התנגדו לבריאה והציגו את חסרונות האדם, וחלקם תמכו בבריאת האדם בגלל מעלתו וגדולתו.
לפי תיאור זה, תפקידם של המלאכים הוא לייצג עמדות שונות.
הדיון עם המלאכים מלמד אותנו שבריאת האדם לא היתה דבר מובן מאליו, אלא הושקעה בה הרבה מחשבה, ואפילו התלבטות, האם ראוי לברוא יצור כזה או לא.
נראה ששורש ההתלבטות נעוץ במורכבותו של האדם מחומר ומרוח, ובהיותו בעל בחירה חופשית, ומשום כך גם בעל יכולת להיטיב ולשפר את העולם מצד אחד, אך מצד שני גם בעל יכולת לקלקל את העולם ולהחריבו.
הדיון עם המלאכים מעלה את שני הצדדים של האדם, הטוב והרע. הקב"ה אמנם מחליט לברוא את האדם, אך ברקע עומד הדיון, ההתלבטות האם טוב לברוא אדם או לא. הקב"ה אינו צריך את המלאכים כדי להתייעץ אתם אם לברוא את האדם או לא. החלטתו של הקב"ה לברוא את האדם היא חד משמעית, ואין בה ספקות. ההתייעצות עם המלאכים משמעותה הדגשת מורכבות האדם והחידוש האדיר שבבריאתו על פני שאר הברואים – העובדה שמעתה נברא בעולם כוח יוצר, שבכוחו לפעול בעולם ולהיטיב עמו, אך יחד עם זאת בכוחו לפעול לרע, בניגוד לשאר הברואים שאינם בעלי בחירה ואינם בעלי יכולת הטבה או הרעה.
אולי זאת הסיבה לכך שלאחר בריאת האדם לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב", בניגוד לשאר הברואים. בבריאת האדם אי אפשר עדיין לדעת האם "כי טוב", מפני שהדבר תלוי בבחירתו של האדם: אם ייטיב מעשיו הרי שבריאתו לטובה, ואם יקלקל מעשיו בריאתו אינה לטובה.
פרשת בראשית, המתארת את ראשיתו של עולם האנושות, מעמידה את המורכבות הזו כבר עם בריאת האדם, ומשאירה בחלל העולם את השאלה האם ייאמר על בריאת האדם "כי טוב".
להעמקה נוספת ראה פוסט בנושא 'האם האדם הוא טוב?' מאת הרב חנוך וקסמן
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון
הכשלון של נח
נח מתואר בתורה כצדיק תמים, ולמרות זאת חז"ל מבקרים אותו, ומגמדים את דמותו.
מסתבר שסיפור שכרותו הוא שהביא את חז"ל לגמד את דמותו של נח שלפני המבול. חז"ל שיערו, שאם הגיע נח לידי התנהגות כזו, כנראה שלא היה צדיק גדול כל כך גם לפני כן.
ננסה לנתח את הסיבות לנפילתו של נח. קודם המבול חי נח בסביבה רעה ומושחתת. העולם כולו היה שקוע בחמס ובעריות, ובכל זאת הצליח נח להישאר צדיק ולא להיות מושפע מסביבתו. נח ניהל ויכוחים גלויים עם בני דורו, שלא האמינו שיבוא המבול, והמשיך לדבוק בדעותיו. הידיעה שהוא מחזיק בדעה חריגה ומיוחדת רק הכניסה בו תודעה של שליחות ומחוייבות, ועזרה לו להישמר מלחצי הסביבה ולהבדיל בין טוב לרע.
ברם, לאחר המבול היה המצב שונה לגמרי. נח לא היה חריג, אלא היה היחיד. לפניו עמדה המשימה הנכבדה של שיקום העולם. לא בחירה בין טוב לרע נדרשה כאן, אלא בחירה בין טוב לטוב. הרבה דברים היו טעונים בנייה מחדש, והיה צורך לגבש סדרי עדיפויות, ולהחליט מה לעשות קודם ומה אחר כך, והיאך היא הדרך הנכונה ליישב את העולם מחדש. נח התמודד כאן עם עצמו בלבד, ובהתמודדות הזו הוא הפסיד. במקום לבנות את הדברים הבסיסיים ביותר, הוא נטע כרם והשתכר.
ישנה משמעות רבה לכך, שנפילתו של נח היתה קשורה דווקא ליין. ליין ישנם שני פנים: מחד, הוא משמח לבב אנוש, ומביא להתעלות ולהתרוממות רוח. לא לחינם מנסכים דווקא אותו על גבי המזבח. מאידך, יין עלול לגרום לאובדן שליטה וצלם אנוש, לקלות ראש ולחטא. הכל תלוי במינון שבו צורכים אותו. בשתיית יין צריך האדם לקבוע גבולות לעצמו ולדעת מתי להפסיק לשתות, ובמשימה הזו נח נכשל.
בספרות העמים של ימי הביניים מקובל לתאר את נח כדמות קומית, אולם לאמיתו של דבר סיפורו של נח הוא טראגי ביותר: אדם שהתמודד בגבורה עם כל בני דורו ויכל להם, לא הצליח לנצח במאבק עם עצמו. אדם שגבר על העולם כולו, נכנע לבקבוק ולטיפה המרה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון