שתי תמונות מציג לנו הפרק: תמונה גבוהה של העליה להר בית ה' ולעומתה תמונה של המתרחש בתחתית הבור של ההתנהגות האנושית. 

ישעיהו חוזר על נבואת אחרית הימים של מיכה אך עם מסקנה שונה - "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ה) - העמים לא ילכו אלינו ולא יהיה שלום עולמי, אם לא נלך אנו בשם ה'. במקום ללכת בשם ה', העם עובד אלילים ושם את עצמו ואת גאוותו במרכז ולכן במקום אחרית הימים עלול לבוא חורבן.

ישעיהו מנבא על אחרית הימים ולא על בית המקדש שבימיו משום שהוא מבין שהחזון של המקדש כמרכז עולמי כבר לא יתקיים בבית שבימיו. אולם, עדיין יש מה לעשות כדי שהמקדש לא ייחרב - על המלך למלא את צו ה' ולא להרבות סוסים, זהב ונשים ועל העם להפסיק ללכת אחרי העבודה הזרה של העמים שמסביבם.

שתי גזרות שומע חזקיהו בפרקנו. על אחת הוא מתפלל ונגאל, אך על השניה הוא אינו מנסה אפילו להתפלל. מדוע?

האם הצליחו פקח ורצין לפגוע באחז, או ש'לא יכלו להלחם'? נראה כי זה תלוי בפרשנות המלחמה, ובשלביה השונים.

ישעיהו מנבא בניסוח הפוך משל משה, ומשייך את ההאזנה דוקא לארץ ולא לשמים. מה מרמז ההבדל ביניהם לגבי נבואותיהם?

הדגשים בסיפור החורבן אינם על מפלתה המדינית של עיר הבירה, אלא על חורבנו של המרכז הרוחני ומקום השכינה.

God’s decree that Yehoshua was to replace Moshe, who was to die before completing his mission to bring the people of Israel to the Promised Land, is, apparently, accepted and carried out with little fanfare. Parashat Vayelekh opens with a laconic statement made by Moshe: “I am now one hundred and twenty years old, I can no longer be active. Moreover, the LORD has said to me: You shall not go across yonder Jordan” (Devarim 31:2).

רבשקה משתמש בנאומו בכמה טיעונים סותרים, ואיננו עקבי בכיוון אליו הוא מנסה לשכנע. ניתן להסביר זאת על ידי ההבנה כי דבריו נועדו לאנשים הפשוטים שעל החומה, ועיקרם ברטוריקה ולא בתוכן הרציונאלי.

מנשה מושפע ממלכת ישראל אפילו לאחר חורבנה, בכך שהוא נושא אישה מבנות הנשארים. לכן העונש שניבאו לו עבדי ה' הנביאים הוא גורל זהה לזה של שומרון.