בתחילת הפרק מתואר כיצד צדקיהו המנסה לברוח נלכד, בניו מומתים לעיניו ואותו מעוורים ומגלים לבבל. סופו מה שגזר על עצמו - לא רצה למלוך ולא ידע להנהיג ולעמוד מול שריו, ואשר יגור מפני העם בא לו מידי הבבלים. בהמשך אנו רואים כי גדליה ממונה למושל ביהודה. נראה כי לא במקרה נבחר דווקא הוא והסיבה קשורה לנטייה הפרו-בבלית של משפחתו.

בשנת 588 לפני הספירה מגיע נבוכדנאצר מלך בבל לירושלים ועושה עליה מצור. לאחר כשנה וחצי מבקיעים הבבלים את החומות ונכנסים לתוך ירושלים. הם טובחים באנשי העיר, מגלים את הנותרים ושורפים את בית המקדש. בקריית השלטון בעיר דוד נמצאה שכבה גדולה של אפר, וכן ממצאים שונים המעידים על החורבן הגדול של ירושלים.

לצדקיהו הובטח כי "בשלום תמות" (ל"ד, ה) כיצד זה מסתדר עם התיאור הקשה המופיע בפסוקים שבפרקנו? על כך עונה המדרש.

לדלים שנותרו בארץ יהודה לאחר הגליית יתר העם לבבל, נותן נבוזראדן רב טבחים כרמים ויוגבים. על שום מה ולמה?

השרים מבקשים להרוג את ירמיהו ויתכן כי הסיבה לכך היא לא תוכן דבריו, שידוע היה להם שהוא מאת ה', אלא הסגנון בו נאמרו הדברים, העובדה שירמיהו פותח ברעה. בעקבות דו שיח המתואר במדרש בין הקב"ה לירמיהו, נרמז ירמיהו לבעיה שבסגנון דבריו. ירמיהו לומד את הלקח, ובהמשך אל מול צדקיהו משנה את סגנון נבואתו.

צדקיהו מבין שהחורבן כבר מעבר לפינה. יש ביכולתו למזער את הנזקים ואף על פי כן בוחר צדקיהו, ברגע הקשה הזה, להתעלם מהמצוקה הצפויה לעיר ולעם ולדאוג עצמו. ירמיהו מנסה להזכיר לו את האחריות שהוא נושא כמלך על שכמו אך צדקיהו מסרב להכיר בה ומתמקד בעניינו הפרטי.

הפרק שלפנינו מלמד אותנו עד כמה חסר חוט שדרה היה צדקיהו המלך ביחסו אל ה' ואל הנביא, ובהמשך, כך נראה, גם ביחסו אל נבוכדנאצר. את העברתו של ירמיהו לחצר המטרה וסיפוק כיכר לחם עבורו דבר יום ביומו יתכן לפרש כאקט של זלזול אך מצד שני יתכן שהיה כאן מעשה שבא להיטיב עם הנביא הרדוף.

הגבלת חופש הביטוי, מעין מה שאנחנו מוצאים גם בפרקנו, חייב שתיעשה, שלא כמו בפרקנו, בשיקול דעת ובמתינות מרובים.

Pages

x