גילוח שערות הראש והזקן (א-ד)

ה' מצווה את הנביא לקחת חרב חדה ולהעביר על ראשו וזקנו. את השערות יש לחלק לשלוש קבוצות: "שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר וְלָקַחְתָּ אֶת־הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם" (ב). מהקבוצה השלישית הוא צריך לקחת חלק מהשערות "וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ" ולאחר מכן לקחת עוד חלק מהן "וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל־תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ מִמֶּנּוּ תֵצֵא־אֵשׁ אֶל־כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ד).

מעשה סמלי ראשון – מצור ירושלים (א-ג)

ה' מצווה את הנביא לקחת לבנה ולחקוק עליה "ירושלים". לאחר מכן עליו לקחת אותה ולשים אותה ב'מצור': "וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים־עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב" (ב). מעשה זה של הנביא מסמל את המצור שיהיה על ירושלים "אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (ג).

מעשה סמלי שני – שכיבה על צד ימין ושמאל (ד-ח)

אכילת המגילה (א-ג)

בסוף הפרק הקודם ה' ציווה את יחזקאל לאכול את מה שהוא מגיש לפניו וכך יחזקאל פותח את פיו וה' מאכיל אותו במגילה "וָאֶפְתַּח אֶת־פִּי וַיַּאֲכִילֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת" (ב). הנביא מעיד שהמגילה נהייתה לטעם מתוק כדבש "וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג).

עם ישראל לא ישמעו (ד-טו)

פרק זה ממשיך את הפרק הקודם. בפרק א' מופיע "מעשה מרכבה" – תיאור התגלות ה', ובשני הפרקים הקרובים מובאות הנבואות הראשונות ששמע הנביא.

שליחות הנביא (א-ז)

פתיחה לנבואה (א-ג)

בניגוד לספרי הנבואה האחרים, ספר יחזקאל לא פותח בכותרת המבהירה את מקום הנבואה ומתי הנביא ניבא. הפסוקים הראשונים שבספר אמנם נותנים רקע היסטורי ברור, אך הם מכוונים לנבואה שבפרק זה ולא לספר באופן כללי. יחזקאל הוא הנביא היחיד שניבא רק בגלות ולא בארץ. הוא הוגלה כחלק מגלות יהויכין לבבל, ושם התנבא.

"מעשה מרכבה" (ד-כח)

גורל צדקיהו, המקדש, העיר, כלי המקדש ועם ישראל (א-כא)

בתחילת הפרק מובא תיאור של צדקיהו שמלך אחת עשרה שנים בירושלים ועשה את הרע בעיני ה'. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בבל ערכו מצור על ירושלים עד לשנת אחת עשרה לצדקיהו, בחודש הרביעי, הוא חודש תמוז. לאחר הבקעת העיר וכניסת הבבלים אליה, צדקיהו ואנשיו מנסים לברוח כדי לשמור על חייהם. חיילים בבליים רודפים אחרי המלך ואנשיו ותופסים אותם על גבול יריחו. הם הורגים את בני צדקיהו, ואותו הם מעוורים ומגלים לבבל, שם הוא מת.

האויבים בבבל, עם ישראל יוצא מבבל (א-יד)

שני הפרקים הקרובים כוללים אוסף נבואות פורענות על בבל. קשה לקבוע על גבולות הנבואות, ומאיזו תקופה כל אחת מהן.

מעבר לכך הנביא השתמש בתיאורי החורבן על בבל באותן מטבעות לשון של נבואות החורבן על ירושלים שבתחילת הספר, הנביא שילב תוך כדי תיאורי חורבן בבל דברי נחמה וגאולה לישראל.

הקריאה לחורבן בבל (א-י)

נבואה על עמון (א-ו)

הנביא מאשים את עמון על כך שהתישבו בשטח של שבט גד "מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת־גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב" (א) ועל כן מנבא עליהם נבואת חורבן "הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה־עַי צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו" (ג). כמו אצל מואב, גם אצל עמון לאחר הפורענות תבוא רווחה "וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן נְאֻם־ה'" (ו).