הרי ישראל מבטאים את ממד הזיכרון והעדות. הם מתייצבים לאורך הדורות כדי להזכיר מה היה כאן בזמן התפארת, מה נותר בזמן החורבן, ולמה יש לייחל ולקוות בזמן שיבת ציון.

As Sefer Shemot comes to a close with Parshiyot Vayakhel and Pekudei, the Mishkan is built and ready to function. One temple vessel after another, one strip of cloth on another, it has all come together. The final vessel that is put into place is the kiyor – the laver – from which the kohanim washed their hands and feet, as the Torah teaches: “He placed the laver between the Tent of Meeting and the altar, and put water in it for washing.

"יען המנכם מן הגויים... וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" (ז) – קיימות דעות שונות לפירוש המילה 'המנכם' אך יתכן ואפשר לומר כי הנביא מוכיח את עם ישראל על כך שנעשו 'המוניים' ודורש מהם לפחות להיות בני אדם, בני תרבות. עוד מוכיח הנביא את העם על כך שלא למדו ממשפטי הגויים - עם ישראל צריך ללמוד מהמתוקנים שבגויים, אלו שתרבותם ראוייה.

מה מקורן של רעידות האדמה? ר' נתן מלמדנו כי בתוך הקושי הגדול, העונש הכביר שניחת על העם החוטא, יש גם אנחה אחת של האל, אנחה שיוצרת רעידת אדמה.

הציר עליו נע ספר יחזקאל הוא מאלם לדיבור, מנתק לאהבה. תחילתו באוירה קשה של נתק ואלם, המשכו בעשיית מעשים סמליים מתוך געגוע, וסופו בנבואות גאולה לעם.

בפרקנו מתואר יחסו המורכב של ירמיהו לממלכת בבל. ירמיהו מבין כי יש זמן בו צריך להכנע לבבלים ויש זמן בו תיפול בבל והעם ישובו לארצם. 

בכל פינה בעולם מתנשאת ממלכה החושבת שהיא אלוהי העולם, הנביא מסתובב כנגדם ומכריז כי ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. בפרקנו נלמד כיצד מתאר ירמיהו את נפילתה של ממלכת אדום. 

ירמיהו נלחם מלחמה תיאולוגית בשחצנות של מלך מואב. הגאווה של מלך מואב הופכת אותו לאדון עולם וירמיהו טוען כנגדו כי ה' הוא המלך על כל הארץ. 

הנבואה היא אמנם על פלשתים, אך היא בעלת משמעות לירושלים. נסקור את האירועים ההיסטוריים, ונראה מי באמת כבש את הפלשתים ואת כל האזור - מצרים או בבל. ונראה כי ירמיהו רואה מעבר למה שרואה המלך יהויקים ושאר המנהיגים המדיניים. העם חוגגים את עליית מצרים וירמיהו קורא להם לא להשען עליהם, הוא מבין שההישענות על מצרים תביא בסופה לאובדן ירושלים.