את שירו "חוזה, לך ברח" כתב המשורר חיים נחמן ביאליק בהשראת סיפורו של הנביא עמוס המגורש על ידי אמציה הכהן.
מה פשר חזיון האנך אותו רואה עמוס בנבואתו? מדוע עמוס איננו מבקש רחמים על ישראל בחזיון הזה לעומת החזיונות הקודמים? ומה הם במות ישחק שיהפכו לשממה?
הגירוש של עמוס על ידי אמציה בשם המלכות, מבטא תפיסה שרוצה 'נביא כבקשתך'. אם הנביא מנבא עלינו טוב, ניתן לו לחם. אם הוא מנבא חורבן, שילך מכאן. כמו אז גם היום.
השלטון חייב למתוח למקסימום את קווי הגבול של חופש הביטוי ולאפשר לאזרח, לאיש הרוח, לומר את עמדתו. גם כאשר היא ביקורתית ולא נעימה לאוזני השלטון.
עמוס מתאר את הפורענות הקשה שתבוא על בית ישראל. אך מי אומר 'הס' למי, ומדוע לא להזכיר בשם ה'?
לעמוס קשה עם ההגדרה של עם ישראל כ'ראשית הגויים' והוא טוען כנגדם שאם לא ידבקו במוסר ובדרך ה' לא יהיו טובים יותר משאר הממלכות. הסגולה היא מעלה שצריך לקנות אותה ולעמול בשבילה.
תיאוריו של עמוס על השותים "סרוחים על ערשותם" (ד) מספקים לנו הצצה נדירה ומפורטת אל בתי המרזח של שומרון ואל מוסד בתי המרזח שהיה נהוג באותה העת.
תיאור הנהנתנות של עשירי ירושלים ושומרון גורם לנו לנוע באי-נוחות, אך האם הוא באמת מצדיק יציאה לגלות? האם מדובר בחטא כה חמור?
"למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור" (יח), כך אומר הנביא עמוס ומצנן את ההתלהבות, הייתכן? ברור הדבר שיום ה' הוא אור אך הכל תלוי בעיני המתבונן.
אם נקרא את הפסוק "הכון לקראת אלוקיך ישראל" (יב) בהקשרו נראה כי מדובר בתיאור פורענות שהולכת להגיע. אך חכמים התקשו לפרש את הפסוק כפשוטו ופירשו אותו כמתייחס להכנה לתפילה. הבחירה למה נתכונן בידינו.