פרק י"ג כמעט וסוגר את הספר, בקריאה מאוד עצובה של הנביא אל השומרון, ביתו ועירו. כעת אין כבר תקווה לשומרון. כאן נסתם הגולל. כל העוונות של הממלכה השתמרו ומשם מתפרץ הדין הקשה. הושע מתאר את הסוף של המלכות החדלה, הוא כבר מבין שלא תהיה תקומה והוא נפרד מממלכת ישראל.

הנביא הושע מתאר את חטאיהם של ישראל שבוטחים בעושר, משיגים אותו במרמה ובעושק ואף מצדיקים את מעשיהם ושמחים בהם. ועל כן הוא מנבא כי הקב"ה ישיב את העם לאוהלים. מה פשר העניין?

מתי ניבא הושע? הפסוק הראשון מזכיר ארבעה מלכי יהודה ומלך אחד מישראל, אך עדיין ישנם כמה סימני שאלה

היחסים הייחודיים של יהודה עם האל עתיקים. שורשם ברגע ההוא שבו יהודה הפריד את עצמו מהקהל ובנחישות נחשונית נכנס אל המים.

גם אם נראה לנו שהכל קשה ושלעיתים אנחנו לבד - אולי נביט למעלה או למטה ונראה שיש מי שנושא אותנו על כפיים?

חינוך העם והיחיד מצריך אמון גדול. ללוות אותו בימי הנערות ולרגע לא להתבלבל מהבלבול, לא להתייאש מהחיפוש. להיות שם, לאהוב, לשאת על כפיים, לפתוח את הלב.

אין די באהבה, אומר הפרק. א-לוהים הוא מלך העולם, והתפקיד מחייב. כדי לנהל אותו צריך לפעמים להתאכזר, לשאוג, להמטיר אש.

הגלות בחג (א-ט)

פתיחה (א-ג)

ה' קורא לנביא לקחת שופר ולשים בחיקו "יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל־תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ" (א). השופר מסמל את בוא המלחמה והפורענות, שמגיעה בעקבות זניחת ישראל את ה' "זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (ג).

חטאי ישראל והעונש (ד-יד)

שחיתות אפרים (א-ג)

כשה' רוצה לרפא את ישראל ולהושיע אותם, מתגלים עוונתם "כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן" (א), ועוון זה מונע מה' להושיע את אפרים. הנביא מבקר עוד ואומר "בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ־מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים" (ג).

שחיתות גדולי הממלכה (ד-ז)