מיכה היה בן דורו של ישעיה הנביא ואף נראה לומר שהיה תלמידו. במה שונה נבואת מיכה מנבואת ישעיה? מה היה המצב בדורו של מיכה? מה פשר שמו? ומה ניתן ללמוד מכך על דמותו?

האם הצרעת היא מחלה גופנית וההסגר נועד למניעת הדבקה או שהיא מחלה רוחנית וההסגר נובע מעניין רוחני? וכיצד ניתן לרפא את הצרעת?

היום השמיני מפתיע בעצם קיומו – בספר שמות לא מופיע ציווי עליו ואילו בספר ויקרא הוא מצטייר כיוזמה פרטית של משה. נראה את הסברו של הרמב"ן ונציע גם הסבר נוסף לפיו התורה בוחרת לעצב את היום השמיני כיום שבו ישראל יוצאים לקראת מלכם מרצונם ולא מתוך ציווי.

פרשת ויקרא רואה את הקורבנות כחלק מהמפגש בין ישראל לה' ואילו פרשת צו רואה את הקורבנות כחלק מהמפגש בין הכהנים לה'. הבדל זה מסביר את החזרה על תורת הקורבנות בפרשות ויקרא וצו ואף את ההבדלים בסדר הקורבנות בין הפרשות. משמעותה של שבת הגדול, החלה פעמים רבות בשבת צו, מצויה דווקא בלקיחת השה בפסח מצרים.

ממצאים ארכאולוגים שנמצאו בערים שונות בשפלת יהודה המוזכרות בנבואתו של מיכה אכן תואמים את ימי פועלו של הנביא מיכה במאה השמינית לפנה"ס.

בקורבנות יש שני מסלולים - מסלול של יראה והקרבה שאליו שייכים קורבנות החובה - החטאת והאשם, ומסלול של אהבה שאליו שייכים קורבנות הנדבה ובראשם העולה. התורה בחרה לפתוח את פרשיית הקורבנות בקורבן העולה כדי להקדים את האהבה ליראה. 

בפרשת תרומה מצוין האיסור להוריד את בדי הארון ואילו בפרשת במדבר כתוב בהקשר של הארון "ושמו בדיו" (ו). בשיעור נציע מספר פתרונות לסתירה ונראה את המשמעות שניתן ללמוד מכך שבדי הארון תמיד עליו: הארון אינו קבוע במקומו ויכול לצאת בכל עת - השראת השכינה אינה מובטחת.

פרשת אשם גזלות מופיעה אחרי עניין שילוח הטמאים מחוץ למחנה כדי להזכיר לנו שגם את הגרים, הנמצאים מחוץ למחנה ישראל, אסור לגזול או לעשוק. האשם על גזל גר שמת ניתן לכהן מכיוון שה' הופך את עצמו לגואל וליורש של הגר ואת הירושה שבה הוא זוכה הוא מעביר לכוהנים.

מנורת הזהב מקבלת מעמד מיוחד בתורה, אך לא רק שם. לאורך הדורות היא מלווה אותנו ותופסת מקום מרכזי ביותר כסמל יהודי, עד כדי כך שנבחרה להיות במרכז סמל המדינה. ננסה להבין מה כל כך משמעותי בה, ונעמוד גם על עניינו של סמל המדינה מתוך התבוננות בנבואת זכריה.

מה כל כך חמור בחטא המרגלים עד כדי כך שגרר עונש של כליה על דור המדבר ופקידת העוון לדורות? בשיעור נציע שעיקר הבעיה הייתה בדברי העם "נתנה ראש ונשובה מצרים" (ד) שהיה בהם לא רק וויתור על הכניסה לארץ אלא וויתור על הייעוד - להיות עם ה'.