מזמור זה יסודו במזמור שבח לאומי. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר" (א). בסוף כל פסקה בא המונח המוזיקלי "סלה".
 
בטחון בה' בעת צרה (ב-ד)

בפסקה הראשונה מתארים הדוברים את ביטחונם בה': "אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד" (ב), גם אם יש בארץ תהפוכות גדולות: "עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים. יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ" (ג-ד). כמה מהמפרשים מסבירים שהכוונה היא לרעידת אדמה. 

מזמור זה יסודו במזמור מלך. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת" (א). 

שבח למלך (ב-ט)

מזמור זה יסודו במזמור תלונה לאומי. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל" (א). 

שבח ה' (ב-ט)

המזמור נפתח בשבח לה': "בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (ב). הדוברים מתארים כיצד בעבר ה' נלחם באויבי העם, ועל כן העם הודה והילל את ה': "כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵינוּ וּמְשַׂנְאֵינוּ הֱבִישׁוֹתָ. בֵּאלֹהִים הִלַּלְנוּ כׇל הַיּוֹם וְשִׁמְךָ לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה" (ח-ט).

תלונה (י-יז)

אם "נדיבי העמים" הם נציגי האנושות כולה, מה פשר ההגדרה שלהם מיד לאחר מכן כ"עם אלוהי אברהם"? 

אמנם ה' מולך על כל העמים, אבל המזמור מתאר בסופו כיצד סביבו נאספים דווקא נאמניו: "נדיבי עמים נאספו" (י). אותם נדיבי עמים, בין אם מישראל ובין מאומות העולם, הם היקרים ביותר בעיני ריבונו של עולם והם הם שעליהם מושתת העולם.

לא יתכן כי ה' יפקיר את רוב עמו לקיום חיים מדיניים לאומיים נטולי א-ל. כדי שבכל זאת יוכל הא-ל לממש את שותפותו ומעורבותו בחיי עמו, נוכחותו בהיסטוריה של ממלכת ישראל נעשית באמצעות שלוחיו האנושיים – הנביאים. 

"כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" (תהילים מ"ז, ב) 

 

בזמן הזה העמים הם במלחמה תמידית גוי בגוי ממלכה בממלכה, וזה משתי סבות: 

א] בסבת האמונה - שכל בעל אמונה מיוחדת ילחם וירצה להכריח בעל אמונה אחרת אל אמונתו 

ב] בסבת המשרה והממשלה - שכל עם רוצה להשתרר על עמים זולתו 

על פי זה יאמר לעתיד לבוא לא ישא גוי על גוי חרב, רק כל העמים יתקעו כף זה לזה לעשות שלום ביניהם עד עולם להשבית חרב ומלחמה, כי אז יעבדו כולם אל אחד וה' יהיה מלך אחד על כולם,

עצם השימוש במושג חרב כמטאפורה לגבורה מלמד ממילא שאין במזמור כל ביקורת לחרב ולסיף וניתן לראותם כתכשיטים הראויים להתנאות בהם בשל ייעודם להצמית את הרֶשע מהעולם.

המשורר במזמור מפציר בבת המלך: "שמעי בת וראי והטי אזנך" (יא). במדרש בת המלך הופכת ללא אחר מאשר אברהם אבינו, שהטיית האוזן שינתה את כל עולמו.

מדי שנה בשנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה והגבורה, ומדהים שצירוף שנחשב למפואר "כצאן לטבח" הפך לכינוי גנאי ובזיון.

Pages

x