מזמור זה יסודו בתפילת היחיד. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד. בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע" (א-ב).

וידוי (ג-ז)

המזמור נפתח בקריאת חנינה "חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי" (ג) ולאחר מכן המשורר מתוודה על חטאיו: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשׇׁפְטֶךָ" (ה-ו).

רוב המזמור הוא נאום ישיר וארוך של ה', ועל כן קשה לסווג את המזמור. יש מי שראה במזמור זה "מזמור נבואי". המזמור נפתח בכותרת הקצרה "מִזְמוֹר לְאָסָף" (א).  

פתיחה: הכנה לדברי ה' (א-ו)

מזמור זה יסודו במזמור חכמה, ונושאו המרכזי הוא העושר והכבוד שאינם מצילים ממוות. המזמור נפתח בכותרת: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר" (א). 

פתיחה (ב-ה)

פסקת הפתיחה היא ארוכה יחסית והיא מזמנת את כל העמים ואת כל בני האדם לשמוע את דברי המשורר: "שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד: גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן: פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת: אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי".

אל מול יהונתן בן שאול שהיה יכול להביא לאובדן מלכותו בקשריו עם דוד ובכל זאת סיכן את נפשו וחיזק את ידו, עומדים הזיפים, מזרע יהודה, שהפכו לו לדוד לזרים.

"הנה אלוקים עוזר לי אדני בסמכי נפשי" (ו) אומר המשורר וחש כי יש לו על מי לסמוך ולהישען. הוא הולך בדרך ויודע שתהיה נפילה אבל הנפילה לא תהיה מוחלטת, יד ה' תהיה שם להקימו.

קריאתו של מזמור נ"ג מזכירה מאוד את מעשה סדום. במציאות כזו אין לאלוקים ברירה אלא לכלות את הקיים עד תומו. האדם המצוי בסביבה כזו שואף שאלוקים יתגלה במציאות וישוב לשכון בארץ החרבה.

המדרש מציג לפנינו שבעה פסוקים שבכל אחד מהם ציון מתוארת כמרכז של התרחשות. כך הופך אזכור די אגבי של ציון לאזכור מהדהד, לקול חזק במקהלה ששרה את שיר ציון.

דואג שביקש לבוא אל אוהל מועד ולעלות בקודש סופו שניתק את עצמו מאוהל מועד וממקור החיים בקנאתו בדוד שהעבירה אותו על דעתו. את המאורעות הקשים רואה דוד ממבט גבוה יותר. 

דוד, על פי המדרש, יוצא למלחמת חורמה בדואג. והוא אינו מוכן לכל פשרה. המעשה שעשה היה מעשה נורא ועל מעשה שכזה צריך לקבל עונש חמור.

Un posible rastreo de la contraposición entre el realismo y el idealismo

[Génesis del realismo y el idealismo]

Muchos interrogantes de la filosofía seguirán fertilizando en torno de las grandes paradojas, ya sea clásicas como la de Teseo o bien modernas como la de Newcomb. Más perseverantes todavía son las grandes cuestiones del pensamiento: la dicotomía mente-cuerpo o la posibilidad de los universales.