כאשר האדם משתמש בעולם באופן הנכון, לסייע לו לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימו.
האם יש ערך בהכאה חינוכית? הרב קוק בספרו 'עין איה' מסביר כי לא במהלומות יחונך האדם כי אם בדרכי נועם.
האדם מעצם טבעו מושפע חברתית מסביבתו. מתוך כך מייעץ ספר משלי לאדם להתחבר לחכמים ולהתרחק מהכסילים: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע" (כ). נדייק במילות הפסוק ונעמוד על עניינו.
בפרק י"ג מופיע פסוק שעורר הרבה דילמות וחוסר נחת: "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (כד). איך נכון להתייחס להכאה חינוכית? האם בכלל יש לה מקום? נסקור את ההתייחסויות השונות לנושא לאורך תקופות שונות בהיסטוריה.
יש שתי דרכים שונות בתכלית שאותן מציעה לנו המסורת התלמודית כדרך להתמודד עם דאגת הנפש. הדרך הראשונה היא הדחקה והדרך השנייה היא שיתוף. שתי הדרכים לגיטימיות ונכונות והבחירה ביניהן משתנה בהתאם למצבים שונים ולזמנים שונים.
איך להתמודד עם דאגות וטרדות שלא מרפות? ספר משלי נותן לנו עצה: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" (כה).
בין שלל הזוגות בהם עוסק ספר משלי שמייצגים שני קטבים, אחד טוב ואחד רע, מופיע באופן מפתיע גם הצמד 'עשיר ורש'. מה פשר העניין?
איך אדם יכול להינצל מנפילה כלכלית? ספר משלי נותן עצה שאמנם לא יכולה למנוע נפילה כלכלית אבל בוודאי יכולה לעזור להתמודד איתה.
מסתבר שלא רק למילים שאנו מוציאים מפינו יש משמעות אלא גם לשפת הגוף בה אנו משתמשים.
הקובץ השני של ספר משלי מכיל לקט משפטים בענייני חכמה ודרך ארץ. באופן מעניין כמעט כל משפט בקובץ זה עומד בפני עצמו. ניסיון לגלות קשרים ומבנים שמהווים מסד לקובץ השני נידון בעיניי לכישלון.