פרקים י'-כ"ב המכונים "משלי שלמה" כוללים פתגמים רבים, שלא תמיד יש ביניהם קשר. בפרקים אלו יוצגו כמה נושאים מתוך הפרק עם כמה ציטוטי פתגמים באותו נושא.

עצלות:

"מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ [וְשָׁאַל] (ישאל) בַּקָּצִיר וָאָיִן" (ד) 
"אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם" (יג) 

עצה:

"מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה" (ה) 
"מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה" (יח) 

פרקים י'-כ"ב המכונים "משלי שלמה" כוללים פתגמים רבים, שלא תמיד יש ביניהם קשר. בפרקים אלו יוצגו כמה נושאים מתוך הפרק עם כמה ציטוטי פתגמים באותו נושא.

הכסיל, הלץ והחכם:

"נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת" (משלי כ"ח, כז) 

מדרש משלי (בובר) פרשה כח סימן כז 

"אשרי אדם מפחד תמיד" (יד) - אין הכוונה לפחד סתמי או לפחד מפני עונש אלא, כך מובא בתלמוד, הפסוק משבח את האדם שמתיירא שלא יישכח ממנו תלמודו. וכן ניתן להסביר שהפסוק משבח את האדם שרואה את הנולד ודואג, מתוך אחריות, לעתיד.

אדם שמכסה את פשעיו, מנסה להסתיר ולהדחיק, לא יצליח, החטא ירדוף אותו עד יום מותו, אך מי שמודה ועוזב ירוחם. ברגע מבחן שכזה עמד יהודה אל מול תמר כלתו (בראשית ל"ח) ויהודה אכן מודה ובכך עלתה קומתו. אך האם תמיד טוב שהאדם יגלה את חטאיו ברבים או שיש מצבים בהם עדיף בכל זאת להסתיר?

בעל ספר משלי מנחה את האדם שלא להלל ולשבח את עצמו אלא לתת לאחרים לשבח אותו - "יהללך זר ולא פיך" (ב) - האם תמיד נכון לאדם שלא לשבח את עצמו? בנוסף אנו למדים כי גם כאשר משבחים מישהו אחר זה לא תמיד טוב - "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים קללה תחשב לו" (יד) – מה פשר העניין?

שני הפסוקים הראשונים בפרקנו עוסקים במידת הענווה, לאחריהם מגיעים שני פסוקים העוסקים בכעס ובקנאה. יש קשר בין המידות הללו. אדם שמתגאה ומתהלל שופט את העולם שסביבו ומתוך כך מגיע לכעס ולקנאה. כאשר האדם ניצל מהכעס אז עולה על ליבו מידת הענווה.

"רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (משלי כ"ו, יב) 

מצודת דוד משלי פרק כו פסוק יב 

כאשר תראה איש חושב עצמו בעיניו לחכם ולא כן הוא, הנה יש תקוה להמחזיק עצמו לכסיל יותר ממנו כי הוא ילמד ויתחכם, אבל המחזיק עצמו לחכם לא יחפוץ ללמוד מזולת.