החיים עדיפים מן המוות (א-ו)

כוחו של המלך ומגבלותיו של האדם (א-ט)

מה טוב? (א-ח)

בפסקה זו קהלת מספק כמה קביעות בתבנית קבועה: "טוב… מ…", כך: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (א), או: "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב" (ג), ובחלקם גם נימוק: "טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים… כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (ה-ז).

רצף פתגמים (ט-יד)

העושר הוא הבל (א-ו)

בפסקה זו קהלת יוצא נגד התפיסה לפיה עושר נותן משמעות לאדם, וזאת מכיוון שהכול ניתן מאת ה', והוא גם יכול להרחיק את האדם מעושרו: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נׇכְרִי יֹאכְלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וׇחֳלִי רָע הוּא" (ב).

מאמצי האדם - להווה ולא לעתיד (ז-ט)

אזהרה בדיבור על ה' (א-ב)

בפסקה זו ישנה אזהרה "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים" (א). לאחריה יש הערה על החלום: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (ב).

אזהרה מנדרים (ג-ו)

העשוקים (א-ג)

כחלק מהמחקר שלו ראה קהלת "אֶת כׇּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (א). על כן הוא טוען שטובים המתים מהחיים: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה" (ב) אך עדיף משניהם "אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ג).

שלושה משפטים על עמל (ד-ו)

בפרק שלפנינו מפנה אסתר אצבע מאשימה אל המן על תוכניתו להשמיד את עמה. בקורות ימי העם היהודי, שנים מאוחר יותר, בולט רגע האשמה חריף נוסף פרי עטו של העיתונאי אמיל זולא.

בשליחותה ההרואית להגן על עמה ובהצלחתה בהובלת תהליך ההצלה משמשת אסתר השראה לדורות.

"וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר ו', יא) 

אסתר רבה (וילנא) פרשה י, מתורגם מארמית

כיוון שגמר מרדכי להתפלל

אמר לו המן למרדכי: לבוש את לבוש המלכות הזה.

אמר לו: מה אתה מבזה את המלכות? היכול אדם ללבוש בגדי מלכות בלא שהתרחץ?

הלך למצוא בלן, ולא מצא.

התלמוד מתאר כיצד לאורך כל הדרך מרדכי לא חש ראוי ללבוש את בגדי המלכות. גם לאחר הכבוד הגדול שנפל בחלקו מרדכי לא מתבלבל ושב למדרגתו.