מדוע שיחררו את העבדים ומדוע אחרי כן שבו וכבשו אותם? נראה שיש לכך הסבר ריאלי, אך גם קשר לחוסר האמון בנבואת ירמיהו. אפילו כשהנבואה מתגשמת, העם לא מצליח לראות שיד ה' היתה בדבר.

אחד משיאיה של נבואת הגאולה הוא החזרת השמחה והחתונות. אבל מעבר לקולות השמחה והששון השופעים, יש לחתן ולכלה קול ייחודי נוסף.

תפקיד הנביא הוא מצד אחד להזהיר את העם לפני שהצרה באה, אך כשמגיעה הצרה הוא "משנה כובע", ומשמיע נבואות נחמה, שתפקידן לחזק את העם לקראת הימים הטובים.

התורה שלנו קשורה גם לאדמה, לנוף, לעצים, לוואדי ולכל המרחב. כאשר מבינים על איזה רקע ונוף נאמרו הנבואות, מה חש הנביא, הפסוקים נהיים בהירים וברורים יותר, אנו חיים יותר את הדברים ומבינים טוב יותר את פשטי המקראות. אנחנו יכולים לקרוא את הנבואות 'מקרוב', לראות כיצד הן התגשמו ולהבין את משמעותן.  

תפילת ירמיהו בפרקנו, התפילה הנבואית האחרונה רגע לפני שהמסך יורד, היא לא רק סיכום נבואי, אלא גם מתכון ראשון לתפילות הקבע לדורות הבאים. 

בפרק ל"ב אנו נתקלים בקושי של הנביא עצמו להיות בטוח שהוא קיבל נבואה, ולהבין את ההגיון של הנבואה שהוא קיבל. 

קיבוץ גלויות, מהפכה פמיניסטית עולמית, נשים לומדות תורה בישראל. כל זה, לפי ירמיהו, הוא רק חלק ממהפכה עוד יותר מקיפה שגם אותה אנו מתחילים לראות לנגד עינינו.

לאחר החטאים החמורים של ערב חורבן הבית, יש צורך לפרק את הממסד הקלוקל לחלוטין ולהקים דור חדש.

עץ האלון הבודד הפך להיות הסמל של ההתיישבות המתחדשת בגוש עציון, סמל לחורבן ולשיבה. חנן פורת, מילדי כפר עציון, פעל למען השיבה לגוש עציון, ולהקמת ישיבת הר עציון, ולידה ישוב. זאב וילנאי הציע לקרוא לישוב "אלון שבות" בעקבות הפסוקים בבראשית ל"ה. באמירה כי לא עוד "אלון בכות" אלא "אלון שבות".

בפרק שלפנינו אומר ה' כי בעתיד יכרות ברית חדשה עם ישראל. בברית זו לא יהיה תיווך של חכמים, אלא כל אחד מהעם יעמוד בברית בפני עצמו. עיון קצר בפרק שלפנינו ישפוך אור על סיפור הבן הרשע מההגדה של פסח.