מה עניין השאול במקרא? האם המקרא מאמין בקיומה של השאול ובירידה אליה? ומה פשר השימוש במונח הזה בפסוקים רבים?

"הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ', ו)

ילקוט שמעוני, תהלים פרק פ, סימן תתכח

אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הוריד עשו מעיניו, אחד מעינו של ימין, ואחד מעינו של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו, שנאמר: "ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ', ו). 'שלש' אינו אומר אלא 'שליש'.

"The Israelites marched for a three day journey “mei'har Hashem”, from G-d's mountain (Bamidbar 10:33).

The Torah has been received, the Mishkan built and the gifts of the leaders brought. All that remains to complete the exodus is the journey to the land of Israel. The covenantal promise made to Abraham is about to be fulfilled. Yet disaster was about to strike. The Jewish people are not easily pleased and complaint followed complaint, weakening their faith in G-d. The generation that personally witnessed the hand of G-d was to die in the desert. 

מה היחס בין שני חלקי המזמור שלפנינו? ומדוע המילים המרכזיות שבמזמור לא חוזרות בפסקה האחרונה שבו?

האם המשורר המביע את כמיהתו למקדש יכול לעלות לבית ה'? ואם כן, מדוע הוא פורש את געגועיו למקדש? מה עוצר מבעדו מלממש את כמיהתו?

מי היה המתחנן הראשון ומה היה בתפילתו שמהדהד עד מזמור תהלים שלנו?

במהלך מזמור פ"ו דוד מבקש שה' יענה לתפילתו, יצילו מאויביו ויסלח לו. אך בפסוקים ח-י יש תפנית, ודוד עוסק לפתע בדאגה לתיקון העולם כולו. מה פשר העניין? נראה לומר שאצל דוד הבקשה על גורלו האישי אינה נובעת ממניעים אישיים אלא מהמגמה האוניברסלית של קידוש שם ה' בעולם כולו.

האם תיאורי הפתיחה הם מציאות של גאולה וכפרה, או משאלת לב של חזון וציפייה, שרק מנוסחת בלשון עבר?

האדם נוצר על מנת לממש בחייו את החסד, האמת, השלום והצדק. ערכים אלה אמנם סותרים זה את זה, אך לאחר תהליך ארוך, האנושות תגיע לאפשרות של סינטזה בין הערכים האלה, ובכך תוצדק בריאת האדם.