מזמור פ' מזכיר מאוד את מזמור ע"ט העוסק בחורבן, אך הוא מעודן יותר ממנו. במה עוסק מזמור פ'?

The disparity in message between Haggai and earlier prophets – Haggai being a more practical book with more modest aims and a relatively upbeat message – is reinforced by another key distinction: the people actually obey Haggai's prophecy! From the Nevi’im Rishonim to nearly all the prophets of Trei Asar, the prophets’ messages are almost universally disregarded by their audiences. The exception that proves the rule is, of course, Yona, who is obeyed by none other than the people of Ninveh.

אפשר לראות במזמור כעין מענה מאת ה' על הטענות במזמור הקודם. ויש בתשובה זו רעיון מרחיק לכת

מזמור פ"א פונה אל ממלכת ישראל. עבודת העגלים של ירבעם שהתפתחה שם לא היתה ראויה, ולכן המזמור מוכיח אותם על כך: "לא יהיה בך אל זר..." (י). תקיעת השופר, המוזכרת בתחילת המזמור, מזכירה לעם ישראל את חירותו הרוחנית ואת העובדה שאינו צריך להשתעבד לאל זר.

מה היחס בין מזמורי אסף שנשמעים "ירושלמיים" ובין מזמורינו שאוהד את שבטי הצפון ובני רחל?

מזמור פ' מציג שאלה נוקבת: מדוע ה' פרץ את הגדר ואיפשר כרסום של הגפן, של עם ישראל? השוואה למשל הכרם בישעיהו ה' תבהיר שהיתה סיבה לפריצת הגדר, שאינה מוזכרת במזמור תהילים, הכתוב מנקודת המבט של העם, ולכן מביא רק תלונה מרה ותפילה כואבת.

בחורבן שילה היו כ-50 אלף הרוגים, המשכן נחרב והארון נלקח. הקינה היא בראש ובראשונה של בני רחל, מפני ששילה נמצאת בין נחלות אפרים, בנימין ומנשה. ואולי על כך נאמר "רחל מבכה על בניה".

במזמור פ' פונה המשורר בטרוניה אל ה' על מצבה של הגפן – ישראל. באופן דומה פונה גדעון אל המלאך ומכוון את תלונתו כלפי ה' על מצבם של ישראל, ואף על פי כן נאמר לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" (שופטים ו', יד). מסתבר כי הקב"ה מחפש את אוהבי ישראל באמת, את אותם שיזעקו אפילו כלפי שמיא למען כבוד הבן.

מזמור ע"ט, קינת החורבן, הוא היפוכו המוחלט של מזמור ע"ח, והוא נכתב בצמוד אליו, כדי שנלמד בבת אחת את שני ההפכים

איך אסף, שחי בתקופת שמואל ודוד, מקונן על חורבן ירושלים שיהיה רק בעוד כ-430 שנה? האם מדובר במזמור שנכתב מאוחר יותר? או אולי בנבואה על החורבן? נציע כאן אפשרות שלישית: יתכן והמזמור במקורו נאמר על שילה, ויתכן ולאחר חורבן ירושלים שינו המשוררים המאוחרים, ברוח הקודש, את הכתוב במזמורנו מ"שילה" ל"ירושלים".