יש פסוקים בתנ"ך שנראים כשוללים את רעיון תחיית המתים, ביניהם פסוקים שמופיעים במזמורנו: "הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו יודוך סלה?" (יא). הרמב"ם מסביר שאכן מצד הטבע לא תיתכן תחיית המתים אלא רק על דרך נס. הפסוקים במזמורנו מדברים על דרך הטבע ובאים להבהיר שהמוות איננו מקום לתהילת ה'. תרבויות אחרות ראו במוות אידיאל, מפלט לנשמה, ואילו בתרבות ישראל החיים הם העיקר, ולא המוות.

מה מיוחד בשיר האהבה לירושלים שלפנינו? מהו הרקע ההיסטורי של המזמור?

הקב"ה ברא את העולם באותיות הדיבור. בכל אומה יש כתב אלוקי שנמצא בה והעם היהודי מצפה להופעת האותיות של נשמתו. החזרה לארץ ישראל היא כדי שהאותיות האלוקיות שבתוכנו – התוכנית האלוקית - תצא אל הפועל. ועל כן משתוקק המשורר לציון.

מזמור פ"ח הוא מזמור פסימי לחלוטין. המשורר נמצא במצוקה קשה מאוד שגורמת לו לדחוק את התקווה ולהתרכז אך ורק בקושי.

מה עניינו של המזמור שלפנינו? כיצד יש להבין את הקשר שבין ההיגדים השונים שבמזמור? ואיזה לקח ניתן ללמוד ממנו לגבי מעמד הגויים בארץ?

מה פשר האזכור של י"ג המידות במזמור שלפנינו ובמקרא בכלל?

המשורר מתפלל לה' לישועה מהאויבים אך מהצד השני מבקש לשוב בתשובה ולזכות לקרבת ה' - מה היחס בין שתי הבקשות הללו?

מה עניין השאול במקרא? האם המקרא מאמין בקיומה של השאול ובירידה אליה? ומה פשר השימוש במונח הזה בפסוקים רבים?

"הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ', ו)

ילקוט שמעוני, תהלים פרק פ, סימן תתכח

אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הוריד עשו מעיניו, אחד מעינו של ימין, ואחד מעינו של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו, שנאמר: "ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ', ו). 'שלש' אינו אומר אלא 'שליש'.

"The Israelites marched for a three day journey “mei'har Hashem”, from G-d's mountain (Bamidbar 10:33).

The Torah has been received, the Mishkan built and the gifts of the leaders brought. All that remains to complete the exodus is the journey to the land of Israel. The covenantal promise made to Abraham is about to be fulfilled. Yet disaster was about to strike. The Jewish people are not easily pleased and complaint followed complaint, weakening their faith in G-d. The generation that personally witnessed the hand of G-d was to die in the desert.