המזמור הולם מאד את התחושה הישראלית בימינו, ואת רצון אויבינו למחוק אותנו כליל

במזמור מתוארת מציאות של הרבה עמים קטנים שסבבו את ישראל ונלחמו בהם, כאשר מטרת המלחמה היא להשמיד את זכר ישראל. לכל אורך ההיסטוריה ניסו העמים להשמיד את זכר ישראל, מפני שהקיום של עם ישראל מהווה חידה תיאולוגית, שלעמים קשה להבין אותה, ועל כן "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (ה).

מה לעשות כאשר השופטים מכזיבים עד כדי ייאוש? כאשר צעקת העלובים לא מוצאת לה שומע בארץ והיא עולה לשמים? כאשר שופטים "בני עליון" סוגרים עיניים והולכים "בחשׁכה"?

"אני אמרתי אלהים אתם" (ו) - לפני בואו לעולם האדם הוא חלק מהרצון האלוקי העליון, לכן הוא כ"אלהים", אך אם הוא אינו עומד במשימה, "כאדם תמותון" (ז). המזמור מבטא פסימיות לגבי יכולת האדם להוציא משפט צדק, ולכן המזמור מסיים בבקשה שה' יהיה השופט.

בפרק ט"ו מאשים אליפז את איוב בכפירה בעקבות דבריו בפרקים הקודמים. אליפז מדבר על גורלו המר של הרשע שיבוא כתוצאה מכך שהעז פניו כלפי הבורא.

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

הפרק חותם את מענה איוב לרעים ובו איוב אומר דברים דו משמעיים לגבי תחיית המתים. נראה בשלב זה שדבריו כופרים בהישארות הנפש, אם כי אפשר לראות בתוך דבריו גם בקשה לתחיית המתים.

בפרק י"ג איוב ממשיך לענות לרֵעִים ובא בטענה קשה על הניסיון שלהם להצדיק את האל ולהגן עליו בטענות אנושיות, כאשר בכך הם בעצם מקטינים אותו. לעומתם, מעיד איוב על עצמו כי "הן יקטלני לא [לו] אייחל" - נתבונן בפסוק מבחינת קרי וכתיב.

בפרק י"ב איוב מגיב לדברי שלושת הרעים. הפרק מלא בלעג ואירוניה חריפה ביותר. איוב טוען כנגד רעיו שדבריהם מוכרים וידועים אך אינם פותרים את בעיותיו. בדברי איוב עולה גם הסוגיה בדבר כוחה של התפילה, שאולי זה מה שהיה חסר לאיוב ביחסיו עם הקב"ה.

בפרק י"א טוען צופר הנעמתי כי האדם הוא שפל ומוגבל ועל כן לא יכול לבוא בטענות כלפי הבורא שחכמתו היא אינסופית, ולכן עצתו לאיוב היא להסתפק בתיקון מעשיו ובתפילה.