דוד לומד את הלקח ממות עוזה: בפעם השניה, הוא מעלה את הארון לירושלים מתוך יראה, ולפי הכללים של נשיאת הארון. רק כך אפשר לשלב גם שמחה אמיתית בעבודת ה'.

 

ברכת ה' את עובד אדום ואת ביתו מוכיחה, שהארון אינו פוגע בכל מי שמחזיק בו.
מכאן מבין דוד שניתן לתקן את שראוי לתקן, ולהמשיך במסע קדימה – לירושלים.
האם באמת הופקו הלקחים הנדרשים? הדברים מפורשים במקבילה בדברי הימים א פרק ט"ו. שתי הבעיות הבסיסיות בהעלאת הארון בפעם הראשונה היו הנשיאה בעגלה על ידי אנשים שאינם משבט לוי. שני הדברים מתוקנים בהעלאה השנייה: הארון נישא דווקא בכתף, ודווקא על כתפי הלוויים.
ספר שמואל, לעומת זאת, מדגיש פחות את התיקון המעשי, ויותר את תיקון האווירה הכללית:
(טו) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר
נשים לב לדמיון שיש בין תיאור זה לבין התיאור בהעלאה הראשונה, כמו גם לניגוד שיש ביניהם:
(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים
שני הפסוקים פותחים באותן מילים – אך מה רב ההבדל ביניהם בהמשך! ההעלאה השנייה נעשתה מתוך יראת כבוד והכרה בגודל האירוע – "מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה'" – בניגוד להעלאה הראשונה, שנעשתה בדרך של "מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה'". ההעלאה הראשונה, שהייתה באווירה של משחק, נעשתה "בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים"; אווירה זו השתנתה לחלוטין בהעלאה השנייה, שהייתה "בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר".
ההעלאה השנייה נעשתה אפוא מתוך תחושה של יראה, הקודמת לשמחה. אמנם לאחר שהוצבו הגבולות הברורים, יש מקום גם לשמחה, ודוד אכן מבטא זאת בעוצמה רבה: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' " (יד). אבל שמחה זו נובעת מתוך הכרה בגבולות היראה ובשמירת המצוות, ומשום כך היא שמחה ראויה.

עוד על אותו עניין ניתן לשמוע בשיעורו של הרב אליעזר קשתיאל 'איזון בין שמחה לרעדה'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון