מהו המסר שבסוף ספר קהלת? והאם הוא מסתדר עם המסקנה העולה מהספר כולו?

 

הפרק המסיים את ספר קהלת מתאר את הסוף המוחלט של החיים - ההזדקנות והמוות, ומסתיים במסקנה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם" (יג). האם מסקנה זו מתאימה למסר הכללי של הספר?

מבט מקיף בספר מעלה כי הוא מתחלק למספר יחידות שבסוף כל אחת מהן מסקנה דומה. בכל חלק יש טענה לפיה אין בעולם לא סדר ולא משמעות ולכן אין אלא לאכול ולשתות ולשמוח במה שיש. כך למשל: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (ח', טו).

לאורך כל הספר קהלת חוזר ואומר כי המוות אמנם מאבד את כל מה שהאדם צבר בחייו, אך כל עוד האדם חי עליו לשמוח בחייו ובמה שיש לו. באמירה זו קהלת אינו מסתייג משאר אמירותיו בספר. הוא עדיין סובר שהחיים חסרי משמעות ועדיין כואב את המוות, אך דווקא מתוך כאבו הוא קורא לאדם להתרכז בהווה ולשמוח במה שיש לו ברגע זה.  

קריאה זו, להתרכז בהווה ולשמוח בו, מלווה תמיד בהתייחסות לאל. האל הוא המקור לדברים המשמחים שבחיים – "כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא" (ב', כד), והשמחה בחיים היא הדרך הנכונה לעבוד אותו. קהלת מבקש ללמד אותנו שהקשר עם האל בא לידי ביטוי ברגעי האושר הקטנים והפשוטים שבחיים. בעיניו, הדברים הקטנים שבמציאות: האוכל הטעים, הבגדים המכובדים, המשפחה - הם מתת האלוקים, והשמחה בהם היא הביטוי למפגש בין האדם לאלוקיו.

בסופו של דבר, מתברר כי קהלת אכן מאמין באל, ומחנך ליראתו דווקא לאור הבנת מוגבלותו של האדם – "אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא ... כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם" (יג).

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר במרכז הלכה והוראה.

לשמיעת השיעור המלא