במהלך מעמד הר סיני מבקשים בני ישראל ממשה שידבר עימהם במקום הקב"ה. מתי נאמרה בקשה זו? האם לפני ששמעו את קול ה' או לאחר מכן? האם היא נבעה מפחד ויראה או שמא מתוך תחושה עמוקה של קירבה ואהבה?
סיפור היראה של ישראל מפני מעמד הר סיני ובקשתם שמשה יתווך ביניהם ובין דבר ה' מופיע פעמיים: בשמות כ' ובפרקנו. לכאורה מדובר באותה בקשה, אך תיאור האירוע בספר שמות שונה מתיאורו בספר דברים.
לפי התיאור בספר דברים, אמנם בני ישראל מבקשים שלא לחוות שוב התגלות בעוצמה כזו, אך העם נמצא בתחושה של קרבה גדולה לה'. כמו כן, ברור שהעם כבר חווה את דיבור ה' אליהם, שהרי הפסוק הפותח את הבקשה הוא "ויהי כשמעכם את הקול" (כ) - שמיעת הקול היא זו שמביאה אותם לבקשה זו. הם מתארים בדבריהם את קול אלוקים, את חווית השמיעה והדיבור האלוקי כחוויה מדהימה, ומתייחסים לה' כ"ה' אלוקינו", כינוי המביע קרבה. בקשתם היא רק לא להוסיף ולשמוע את קול ה', מתוך חשש שלא יוכלו לעמוד בכך בשנית.
לעומת זאת, בספר שמות, הבקשה באה בעקבות ראיה: "וכל העם רואים..." (שמות כ', יד), והם מבקשים "ואל ידבר עמנו אלוקים" (שם, טו), דהיינו שה' לא ידבר עמם כלל. משה מגיב לבקשתם בנסיון לשכנעם שיש מטרה למעמד ה"מפחיד" הזה, אך דבריו אינם מספיק משכנעים (שם, יז), שהרי הוא בעצמו הדגיש שהמעמד אמור לגרום להם ליראה גדולה. כלומר, בספר שמות האווירה היא של יראה גדולה, והעם נשאר לעמוד מרחוק.
מהו פשר ההבדל בין שני התיאורים? לדעת הרמב"ן, אלו הם שני סיפורים שונים. לפני דיבור ה' איתם בני ישראל חשו בעיקר את היראה, עד כדי כך שהם היו מוכנים לוותר על המעמד, ולא לשמוע כלל את דברי ה'. ואילו לאחר דיבור ה' איתם, הם חשו יחד עם היראה גם את הקרבה הגדולה - את הזכות העצומה שנפלה בחלקם לשמוע את קול ה' ולהשאר בחיים, דבר המחבר אותם בעבותות אהבה אל הקב"ה.
לעתים אדם בורח משמיעת "קול ה'" מתוך פחד ויראה. מעמד הר סיני מלמדנו שגם כאשר האדם יתקרב הוא יחוש ביראה: גם לאחר שמיעת קול ה' נרעד מאימה; אולם, לא תהיה זו יראת הפחד, אלא יראת הרוממות - יראה הנובעת מתחושת קרבה עצומה. לאחר שמיעת קול ה', הופכת יראת הפחד ויראת העונש ליראה מקרבת, מלטפת ואוהבת.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון