קרבן החטאת של מנהיגי הציבור אינו דומה לקרבן של שאר העם. אולם חלוקה זו לא באה לפאר ולרומם אותם אלא להחמיר בעונשם של אישי הציבור ולהדגיש את אחריותם בשל היותם מופת לרבים.
קרבן חטאת – אין יד הכל שווה בו, ואינו דומה קרבנם של מנהיגי הציבור לקרבן שאר העם. הכהן המשיח, וכן "העדה" – שהיא הסנהדרין הגדולה על פי מסורת חז"ל – מביאים על חטאתם פר בן בקר. הנשיא שחטא מביא שעיר עזים זכר, ואילו שאר העם מתכפרים בכשבה או בשעירה. חלוקה זו ודאי אין מגמתה לפאר ולרומם את אישי הציבור ולכבדם בקרבן מהודר יותר, שהרי לא בעולה ומנחה אנו עסוקים אלא בקרבן חטאת הבא בעקבות חטא חמור ש"זדונו כרת ושגגתו חטאת". אדרבה, נראים הדברים שהתורה מבקשת להחמיר בעונשם של אישי הציבור ולחייבם בקרבנות גדולים יותר, כדי להדגיש את גודל אחריותם גם למעשים שנעשו על ידם בשגגה.
במיוחד בולט הדבר בביטוי הנוקב שבו נוקטת התורה כלפי הכהן הגדול במגמה להעמידנו על חומרת חטאו בהיבט הציבורי: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם" (ג). נחלקו המפרשים בהסבר ביטוי זה: רשב"ם מסביר שלפנינו הגדרת אופי החטא, ובאה התורה לומר שאין הכהן המשיח חייב בקרבן אלא אם כן הורה לרבים הלכה שגויה והחטיא בכך את הציבור כולו, ואילו בחטאים שחטא בינו לבין עצמו דינו כהדיוט ודיו בכשבה.
אך רבי דוד צבי הופמן בפירושו לספר ויקרא חלק על פירוש זה: "ביאור זה אינו מתחשב כלל במעמדו של הכהן הגדול בישראל. תורת ישראל אינה מכירה בשום הבדל בין חטאים שחוטאים במסגרת המשרה לבין חטאים שחוטאים בחיים הפרטיים. הכהנים... צריכים להיות בחייהם הפרטים למופת העם, והכהן הגדול העומד בראש הכהנים צריך לסמל בחייו את דוגמת החיים הקדושים אשר הכל ישאו אליו את עיניהם". ברוח זו גם פסק הרמב"ם (הלכות שגגות פרק ט"ו, א-ב). הרי לנו אפוא שגם בחטא פרטי שלא בא במסגרת הוראה לרבים, חייב הכהן הגדול בקרבנו המיוחד, בשל היותו מופת לרבים – גם במעשיו הפרטיים.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות