לנתב את הכעס ליראת שמים

לאחר תקופה ארוכה בה נדד הארון בכמה מקומות, מבקש דוד לקחתו ולהביאו לירושלים. 
הוא עושה זאת במעמד מכובד ורב רושם, יחד עם פמליה גדולה שמגיעה לקחת את ארון ה' מבית אבינדב אשר בגבעה. כיוון שמדובר בפעם האחרונה שהארון אמור לזוז ממקומו סבור דוד כי אין צורך לשאת אותו על הכתפיים ועל ידי לויים כפי שנהוג היה לעשות במדבר בעת היות הארון נודד ממקום למקום אלא דווקא בצורה המבטאת סיום תקופה.
כעת הוא כבר לא יינשא על כתפיים אלא יילקח בעגלה חדשה עד למקום בו ינוח לעולמי עד - עיר דוד הסמוכה לירושלים. משום כך ראוי היה גם לדעתו של דוד שיילקח על ידי הכהנים ולא על ידי הלויים.
אך ה' סבר כי עוד לא בשלה השעה ובעקבות מעשה עוזה שביקש לתמוך בארון בידו כועס ה' על עוזה והורגו במקום. השמחה מושבתת ובעקבותיה מגיע חרון אף דוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזה (ח). דוד מרגיש אכזבה ותסכול על כך שהוא עשה מאמץ לפאר את שם ה' ובמקום זאת ספג מהלומה כה קשה.
אולם, נראה כי דוד מלמדנו שאף על פי שלפעמים ה' לא מגיב באופן שסברנו בתחילה ואף נראה חלילה כי הוא לא פועל לטובתנו אין להישאר בתחושה של כעס. חייבים לנתב את הכעס למקום גבוה יותר והוא יראת שמים (ט). מה שאנו חושבים לנכון לא תמיד תואם את תכניותיו של הקב"ה וודאי שלא מכתיב את דרכי הנהגתו של הקב"ה. בזמן שכזה, חובה עלינו להרכין ראש ולהתבטל לרצון האלוקי מתוך הכרה והערכה שהוא גבוה עשרת מונים מהבנתנו.