השלב הראשון בהתמודדות

בתוך הקינות והצער על החורבן, מספרת לנו מגילת איכה על תהליך. תהליך ההתמודדות של המקונן ושל העם עם החורבן.

פרק ב' של המגילה נפתח בנתק רגשי של המקונן. הוא מספר על החורבן מנקודת מבט חיצונית, כמספר כל יודע שאינו שותף בסיפור. הוא מפרט פעולות של הקב"ה בחורבן, ומביע תמיהה על המעשים, אך מתאר זאת בריחוק מבלי לערב את תחושותיו הפנימיות. גם את תגובת העם לחורבן הוא מתאר כמי שעומד ומתבונן עליהם מהצד, מבלי לבטא כל רגש.

בפסוקים יא-יב חל פתאום שינוי. הוא מדבר בגוף ראשון ומשתף בכאב ובאבל– "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי".

ההזדהות שלו עם הכאב יוצרת אצלו מעורבות ומעוררת אותו לפעולה. הוא פונה אל העם, משתתף בכאבם ומדבר איתם בעדינות על החורבן – "מָה־אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה־לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה־לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן" (יג).

כך עובר המקונן מניכור וריחוק להזדהות והשתתפות ולמעורבות פעילה.

גם העם עובר בפרק זה תהליך בהתמודדותו עם הכאב. בהתחלה הוא אינו מתמודד. הוא מנותק. דומם. ופתאום, "צָעַק לִבָּם אֶל־ה'" (יח) ללא מילים הם מתחברים לכאב, זועקים לה'.

ירמיהו מסביר להם איך לתעל את זעקת הכאב לבכי ולתפילה, והם אכן פונים אל ה' בדברים, אך בביקורת ובהתרסה - "הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ" (כא). ובכל זאת, יש פה תיקון. הם מדברים עם ה'. דיבור קשה ונוקב, ובכל זאת זהו שיח שמאפשר קשר. אם בהתחלה היה העם דומם ומנותק, עכשיו יש פתח לקשר. הקשר כועס וכואב אמנם, ובכל זאת זהו קשר.

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור מאתר ישיבת ירוחם

לשמיעת השיעור המלא