הרס עצמי

שלושת גיבוריה של פרשת ההרס העצמי הם: הרוצח (ישמעאל בן נתניה), הקרבן (גדליה בן אחיקם), והיורש (יוחנן בן קרח).

הרוצח הונע על ידי הצירוף של שאפתנות עלובה עם נאמנות קנאית לדרך פוליטית, שאם הייתה לה סבירות מה לפני החורבן, הרי שלאחריו היא הייתה בלתי מציאותית לחלוטין. חשיבתו קצרת הטווח לא אפשרה לו לצפות מראש לא את התוצאות המידיות של הרצח (פעולת נגד של שרי החיילים) ולא את נזקיו לדורות (הפסקת השיקום והשיבה, אבדן שריר ההנהגה והגברת תנועת היוצאים לגלות). ההעדר הגמור של מעצורים מוסריים מנע בעדו מלהבין שרצח פוליטי, השובר באורח דרמטי את הטאבו של קדושת חיי אדם, יגרור אחריו שרשרת נוראה של שפיכות דמים.

הקרבן הוזהר מראש מפני רציחתו והריסת מפעלו, אבל תמימותו הפוליטית-מוסרית הייתה בעוכריו ובעוכרי כל האנשים שנרצחו עמו. חז"ל, ברגישות מוסרית עליונה, אף תולים בו אשמה לתוצאות הנוראיות של מחדל זה: "מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן (את שבעים הצליינים שפגריהם הושלכו לבור)" (נידה ס"א, ע"א). מכך מסיק רבא את הכלל: "האי לישנא בישא אע"פ דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי" (בעברית: לשון הרע - אף על פי שלא צריך לקבלה צריך לחשוש מפניה).

היורש, אשר על כתפיו נפלה האחריות לגורל השארית אחרי רצח גדליה ופדיון השבויים, נתפס לבהלה מחמת מעשה הטרור של יריבו. הוא השכיל לבקש את דבר ה׳ מפי ירמיהו (מ"ב), אך לא אזר כוח להישמע לו. מורך לבו, חולשת דעתו וקטנות אמונתו עשוהו שותף לחורבן העצמי, שעליו נוספה ההגליה העצמית. כך הגשים יוחנן בן קרח את מדיניות עזיבת הארץ של יריבו ישמעאל בן נתניה, אך במקום לקחת את "שארית יהודה" לארץ בני עמון הוא הביאם למצרים.

באלפיים שנות גלותנו היינו ל"רחמנים בני רחמנים" שאינם מסוגלים לרצוח. אך בשובנו אל ארצנו שוב יש בידינו הכלים, ובנפשנו היכולת, חלילה, לשפוך דם. "צום גדליהו" נועד לאפשר לנו לעמוד פנים אל פנים מול זוועות העבר, למען נאזור כוח למונען בהווה.

מתוך "בקש שלום ורדפהו", עמ' 224-225