קירבה אל ה' טומנת בחובה קדושה וסכנה גם יחד. בעקבות חטא נדב ואביהוא מצווה אהרן בזהירות יתר בבואו אל הקודש.

על מותם של שני בני אהרן אמר משה לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר: בִּקרֹבַי אֶקָדֵש..." (ג) – ויש לשאול, מתי והיכן היה הדיבור הזה מאת ה' למשה? האם חבוי כאן קשר לאזהרות שנאמרו בהר סיני, שלא לעבור את גבול הקדושה מפני הסכנה – "... כל הנֹגֵע בהר מות יומת" (שמות י"ט, יב-יג)?

אכן, כך נרמז בסוף פרשיות הברית בהר סיני (שמות כ"ד, ט-יב) – "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו... ויאכלו וישתו" – יש שאמרו במדרש (ספרא, שמיני כא): "מסיני נטלו להם" (נדב ואביהוא) את העונש, שכבר אז חצו את הגבול המותר.
מקום של קִירבה בין הא-לוהי לאנושי יש בו קדושה וסכנה גם יחד.

ייתכן שבני אהרן ניסו לחולל מפגש של חיבור מלא – "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויִתנוּ בהן אש, וישימו עליה (=על האש) קְטֹרֶת..." (א) (כפירוש רמב"ן) – הם החזיקו בידם מחתות, שענן הקטורת כבר עולה מתוכן, וענן זה היה אמור להתחבר עם הענן השמימי של התגלות כבוד ה' – "ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא צִוה אֹתם – ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וַיָמֻתוּ לפני ה'" (א-ב).

"אחרי מות שני בני אהרן", בעבודת הכפרה בקודש הפנימי (לדורות, ביום הכיפורים) נצטווה אהרן על זהירות יתר, הוא יקח את מחתת האש, ואת הקטורת 'מלוא חופניו' – לא על האש – ורק כשיכנס "מבית לפרכת" יתן "את הקטרת על האש, לפני ה'... ולא ימות" (ט"ז, יג). 

באדיבות אתר 929