תיאור ימי המילואים מופיע רק לאחר הציווי על הקרבנות כדי להדגיש את מקומם של ישראל בעבודת המשכן, כך שלא תהיה הדגשה גדולה מדי על הכהנים המתווכים בין ישראל לעבודת הקדש.
שבעת ימי המילואים מוזכרים כבר בסוף ספר שמות (פרק מ'). אך עיקר תיאור קיומם מופיע רק בפרקים ח'-ט' בספר ויקרא. מדוע ימי המילואים לא מתוארים ברצף אחד? מדוע התורה בחרה לצוות על הקרבנות באמצע התיאור של ימי המילואים?
בניית המשכן מתוארת בתורה לאחר חטא העגל, ומהווה תיקון ואיזון לחטא העגל. חטא העגל נבע, במובן מסויים, מתלות יתר של העם במשה ומתפיסתו כמתווך בין העם ובין הקב"ה, וכנגד זה, בניית המשכן משתפת את כל עם ישראל בתרומה להשכנת השכינה במחנה; היסודות שעליהם ניצב המשכן, אדני הכסף שעליהם הונחו קרשי המשכן, נעשו מכספי מחצית השקל של המִפקד, שאותם תרמו כל בני ישראל שווה בשווה (ל"ח, כה-כז). בכך הובהר כי שכינתו של ה' שורה בעם ישראל כולו.
ואולם, בבניית המשכן יש גם סיכון. ההפעלה היומיומית של המשכן מצריכה מעמד עליון, קבוצה מיוחדת של אנשים שישרתו בקודש וישמרו בקפדנות על החוקים וההלכות המיוחדים המתחייבים מן הקרבה לנוכחות הא-ל ומן הקשר אתה. מציאות של קדושה מחייבת קיום כהונה: טכנוקרטיה רוחנית השומרת על החוקים הנעלים, שאינם מובנים לרבים. המשכן אמור לשמור על האיזון הנכון בין תיווך ובין גישה ישירה לא-ל, אך הוא מעורר את הסיכון של הדגשה מוגזמת של התיווך; קל מאוד להגיע למסקנה שרק הכוהנים עובדים את ה'.
כאן נסגר המעגל של "תורת ישראל" ושל מיקומה של פרשת הקרבנות לפני השלמתם של ימי המילואים. אין זה מקרה שהתורה מעדיפה לדחות את תיאור ימי המילואים ומינוי הכוהנים עד לאחר פירוט דיני הקרבנות, קובץ ההלכות הנפתח בהתקרבות האדם מישראל עם קרבנו לפני ה'. מסעו הרוחני וניסיונו למצוא את ה' ואת קדושתו הם המכוננים את משמעותו של המשכן ואת הציר שעליו סובב ספר ויקרא. אם ישגו בני ישראל ויפרשו באופן מוטעה את משמעות המשכן, תזכיר "תורת ישראל" להם ולנו, הלומדים את חומש ויקרא, את משמעותו האמתית של המשכן ואת הדרך הנכונה לקרוא את הספר. במעמד הר סיני נהיו בני ישראל, כולם ביחד וכל אחד לחוד, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו).
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון