בנבואת העטרות מופנים הדברים פנימה, למערכת היחסים הראויה בין השליט לבין הכהן הגדול

 

"והיה (כל זה) אם שמוע תשמעון..." (ו, טו);
זאת הפעם היחידה בתנך, שאנו קוראים "והיה אם שמוע..." בסוף פרק נבואה, כאות אזהרה חותם. לפי זה, כל הנבואות וההבטחות המפליגות שנזכרו בחגי ובזכריה תלויות בשאלה אם ישמעו בקול ה' -

הפוטנציאל לגאולה שלמה נתון בידי ה'; אך מימושו והוצאתו לפועל - נשאר ביד בני אדם! וכן כתב ר' אברהם אבן-עזרא (חגי ב, ט), שהבטחות הנביאים נאמרו על תנאי: "אילו היו צדיקים גמורים, כאשר אמר זכריה";

מעין זה אמר גם ר' שמעון בן-לקיש בגמרא (יומא ט עמוד ב), שאילו עלו כל ישראל כחומה בימי עזרא, הייתה שורה שכינה עליהם, ושוב לא היו גולים.

בתוך ההתניה הכוללת, יש לזכריה גם שתי הנחיות יותר חדות וברורות - לא להפעיל כוח (כלומר, לא להצטרף לתכניות מרד במעצמה הפרסית), אלא לפעול ברוח ה', ובעצת שלום:
זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:
לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ,
כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְ-בָאוֹת (ד, ו);

בנבואת העטרות מופנים הדברים פנימה, למערכת היחסים הראויה בין השליט, צמח דוד, לבין הכהן הגדול -
הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ...
וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה'...
וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ -
וְהָיָה כֹהֵן עַל כְּסְאוֹ -
וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (ו, יב-יג);

האם יש כאן רמיזת אזהרה להיעלמות בית דוד מהשלטון ביהודה אחרי זרובבל?
מדוע מינו הפרסים שליטים נכריים על פחוות יהודה, אחרי שכבר העניקו כּוֹרֶש ודָרְיָוֶשׁ את השלטון לצאצא בית דוד?
האם רוחות ריב ומרד דחו את רוח הנבואה?
אולי היו אלה רק חשדות שווא של הפרסים?
השמצות של צרי יהודה?
רוע לב של אחשורוש?

התקופה שאחרי בניין המקדש ואחרי זרובבל היא תקופה אפֵלה - פשוט איננו יודעים!

באדיבות אתר 929