למראית עין הציווי הקשה שניתן להושע לשאת אשת זנונים מגמתו להצדיק את מידת הדין על ישראל. אולם מבט נוסף מלמד שמעשה זה הסתיים בתקווה ובקביעה החד משמעית שלמרות הכל - "עמי אתם"
בראשית הספר, מצטווה הושע לעשות מעשה, הנראה על פניו, מזעזע ומביש: "לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'" (א', ב). הפרשנים והוגי הדעות נחלקו בשאלה, האמנם לקח הושע בפועל 'אשת זנונים' (אברבנאל), או שלא היה זה אלא מחזה נבואה (אבן עזרא והרמב"ם).
האברבנאל מסביר את ההיגיון שבציווי זה "כי הדברים הנראים – יותר פועלים בלבבות מהדברים הנשמעים". החוויה המוחשית, נצרבת בתודעה בעוצמה רבה יותר מאשר 'הדברים הנשמעים'.
חז"ל במסכת פסחים (פ"ז ע"א) מתארים דיאלוג סוער בין הושע וריבנו של עולם. לפי התיאור שם הושע לא ביקש רחמים על עם ישראל אלא ביקש מה' שיעבירם באומה אחרת. הקב"ה החליט לחנכו ולכן ציווה אותו לקחת אשת זנונים, להוליד ממנה שני בנים ובת, ואחרי כן לגרשה. כאשר סירב הושע אמר לו הקב"ה: "ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים...ישראל שהן בני...ואתה אמרת: העבירם באומה אחרת?!".
האם אין דברי חז"ל מפקיעים לחלוטין מקרא מפשוטו והופכים את הקערה על פיה? הן הנימוק לציווי לקחת אישה זונה מפורש במקרא "כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'" (א', ב), ומגמתו לכאורה להצדיק את מידת הדין ולא לעורר, כדברי המדרש, את מידת הרחמים?
אך לאמיתו של דבר הולמים דברי חז"ל את עומק פשוטו של מקרא: הן סיפור המעשה של נישואי הושע אינו מסתיים בהולדת הילדים ובשמותיהם המזעזעים: "יזרעאל", "לא רוחמה" ו"לא עמי", אלא בשינויי השמות הנובע מהמהפך במהלך הנבואה: "וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי" (ב', כה).
ברור אפוא שהמהלך האלוקי המתואר בתחילת נבואתו של הושע נועד מלכתחילה לנווט את דרכו במסלול ייסורים מפותל, להגיע למהפך זה שתוכו רצוף אהבה וללמד את הושע בדרך הקשה שאין תחליף לעם ישראל.
הדברים מתוך הסדרה 'מעט מן האור' מאת חנן פורת בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות.