העונש המדוייק שניתן לאדם, מיצוי הדין ב"מידה כנגד מידה", מלמד את האדם שאין העונש בא באקראי אלא בהשגחה אלוקית וזהו עצמו חסד אלוקי גדול המביא את האדם לתיקון דרכיו.
מתוך מזמור טעון זה, נבחר הפעם להתמקד בפסוקים החותמים את הפרק ומאירים באור חדש את מושגי הדין והחסד, הנראים לכאורה כסותרים זה את זה. דוד המלך עצמו מודע כביכול לניגוד שבין מידת הדין ובין מידת החסד, והוא פותח ואומר:
"אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (יב)
לאמור: לפנינו אמת א-לוהית אחת ויחידה, אף על פי שבעולמנו היא נראית כשתי אמיתות שונות ומנוגדות: האחת "כִּי עֹז לֵאלֹהִים" (יב), והוא שופט את עולמו בעוז ובגבורה. והשנייה "וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד" (יג), והוא נוהג בבריותיו בחסד וברחמים.
שתי קושיות גדולות עולות בנו למקרא פסוקים אלה. האחת: כיצד מתיישבת בפועל מידת הדין, שאינה נושאת פנים לאיש, עם מידת החסד והרחמים? והשנייה - אף קשה הימנה: דוד המלך עצמו מוצא את הביטוי להנהגת ה' בחסד וברחמים במילים: "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (יג) אבל הן זה בדיוק הביטוי למידת הדין – שעל פיה משלם הקב"ה "שכר טוב ליראיו ומעניש לעוברי מצוותיו" (י״ג עיקרי אמונה לרמב״ם) בדין אמת ולא בחמלה ובחסד. עם שאלות אלה מתמודדים רש"י ובעל המצודות דוד.
רש"י פירש: ""ולך אדוני חסד" (יג), ומהו החסד? "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (שם), ולא מעשהו ממש אלא מקצתו (וזה שנאמר בפסוק "כמעשהו"), כעניין שנאמר (עזרא ט', יג): "כי אתה אלוהינו חשכת למטה מעוונינו"". לאמור: אין כאן ויתור גמור על העוונות, ו"כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יוותרו מעיו" (בבא קמא נ' ע״א). אך בשעה שמבקש האדם לתקן את דרכו ולישר את לבו, שופט אותו הקב"ה במידת הרחמים ואינו ממצה איתו את הדין, והוא אפוא פשר הביטוי "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" – לא כל מעשהו [1]
אך לעומת פירוש רש"י, מביא בעל המצודות דוד פירוש אחר, המבאר את המילה "כְּמַעֲשֵׂהוּ" במשמעות מדויקת, של מידה כנגד מידה, כמו מעשהו ממש. ורואה בכך את מידת החסד הנובעת דווקא ממידת הדין, וכה דברי בעל המצודות:
""ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (יג)... כי זה שמעניש מידה במידה הוא חסד גדול, כי אז יבין האדם וישכיל לדעת שלא בא במקרה, כי אם מה' על דרך העונש, וימהר לשוב מחטאיו..."
נמצא אפוא שדווקא מיצוי הדין ב"מידה כנגד מידה" הן לטב והן למוטב, מלמד את האדם שאין העונש בא באקראי, אלא הוא מקפל בתוכו את ההשגחה הא-לוהית הראויה לו.
זהו עצמו החסד הא-לוהי המביא את האדם לתקן את דרכיו מתוך הכרה כי דווקא עומק הדין, מידה כנגד מידה - חסד הוא, "כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (יג).
_________
[1] ברוח זו מאיר גם הרמח"ל את הדברים במסילת ישרים, פרק ד׳, ״בדרך קניית הזהירות״.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929