גם ענישה היא ביטוי לקשר

כאשר העם חוטא, מלבד עצם החטא, ישנה בעיה של ניתוק הזיקה וההתכחשות למערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים. לטיפול בבעיה זו, מוקדשת הפתיחה של פרק ג', ועיקרה הוא עמידה על עוצמת הקשר ועל כך שלא ניתן להתכחש לו, שהרי הקשר הוא כה בסיסי. העונש עצמו מוצג כמבטא את הזיקה שבין ישראל למקום, שהרי "את אשר יאהב ה' יוכיח" ויעניש מתוך איכפתיות ורצון לתקן, ואילו אי-הכבדת היד האלקית וחוסר עונש לעם חוטא, אינם סימן לחסד אלקי אלא לאדישות ואטימות לגורלם. עקרון בסיסי זה מבוטא על ידי עמוס בפסוק המפורסם המנסח זאת באופן ברור למדי: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם" (ב).

מכאן ממשיך הנביא ומבהיר את חוזק הקשר שבין המקום לברואיו, בתוכחה מגולה אשר משולבים בה נחמה ואהבה מסותרים:

"הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו? הישאג אריה ביער וטרף אין לו? היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד? התיפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה? היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד? אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו? אם תהיה רעה בעיר וד’ לא עשה? כי לא יעשה א-דני ד' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא יירא א-דני ד' דבר מי לא ינבא". (ג-ח)

כפי שניתן לראות בשני הפסוקים האחרונים יש תפקיד מרכזי לנביא ולנבואה. העם ניסה לבטל את הקשר שבין ה' לעמו, וכנגד זאת הנביא מכריז על מרכזיות הנבואה ומשמעותה במסגרת מערכת היחסים של ידיעה וייעוד המוצגים כאן. הקב"ה בחר בישראל ויודע אותם, והכלי לכך הוא הנבואה. מעניין ביותר הוא תיאור הנבואה כהמתקת סוד שבין ד' לנביאים; האדם שותף לסוד אלקי והקב"ה רואה לנכון לשתפו בסודותיו מפאת הקרבה שבינו לבין ברואיו. חשיבות הנבואה היא בדיוק בנקודה זו של השותפות ולא בהעברת התכנים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון