אחריות אישית

כמה פרקים ביחזקאל עוסקים בתורת הגמול. ייחודו של פרק זה, הוא באופיים של החטאים המנויים בו. נראה כי מקומן של העוולות החברתיות והמוסריות נדחק לשוליים בספר, אולי בשל מיעוט הנבואות העוסקות בכך.

הפרק פותח בתפישת העם: "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר, וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה" (פס' ב). ובעקבותיה תשובת הנביא: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (פס' ד). לאחר מכן מפורטים מעשי הצדיק, הכוללים הימנעות מע"ז (פס' ו), הימנעות מאיסורים בתחום שבין איש ואישה (שם), ושורה ארוכה של מעשים והימנעות מעברות בתחום החברתי (ז-ח). במובן זה, דומה רשימה זו לפירוט מעשי בנו הרשע שבאה לאחריה (י-יג) וכך הם גם מעשי נכדו הצדיק (יד-יז). לאחר תיאור המעשים המיוחסים לכל אחד משלושת הדורות, מדגיש יחזקאל כי הבן הרשע ייענש על מעשיו (יח) ומסכם במה שפתח: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (כ).

היחידה הנבואית נחתמת בהדגשת האחריות של כל אדם למעשיו, במשך כל חייו, על ידי התייחסות לאדם ששינה מהדרך שהחל ללכת בה; כך, רשע השב בתשובה יחיה (כא-כג), ואילו צדיק שחוטא – ייענש (כד). מציטוט דברי העם בפי הנביא: "וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה'" (פס' כה, כט), נראה כי האבחנה שעושה יחזקאל בין העם ככלל – שבמעשיו גרם לכך שחורבן המקדש והגלות נגזרו והם בלתי הפיכים ואף אינם תלויים במעשי העם – לבין אחריות האדם הפרטי למעשיו ולהשלכותיהם – האם יחיה או ימות – איננה מובנת להם. ועל כן היא מודגשת בדברי הנביא לאורך כל הפרק, מספר פעמים.

הנביא מסכם את גורלם בהדגשה כי טענת העם כי הבן מת בגין חטאי האב איננה נכונה וכי:

"בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן" (פס' כ).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון