אז יצאתם ממצרים, לא ביג דיל

המפנה הגדול המתואר בפרק הוא צמיחת דור חדש "אשר לא ידעו את ה', וגם את המעשה אשר עשה לישראל" (י) – הדור החדש התאפיין בכך, שעצם ישיבת עם ישראל בארץ האבות כבר לא נחשב בעיניו לנס גדול ופלא עצום וחסד ה' עם ישראל, אלא למציאות טבעית רגילה. כאילו כך היה מששת ימי בראשית; כל סיפורי יציאת מצרים עם הכניסה לארץ וההתנחלות נחשבו כסיפורי זקנים במקרה הטוב, וההשפעה האלילית הכנענית התחזקה מאוד.

אנו מכירים היטב תופעות דומות בדור השלישי והרביעי אחרי השואה וחורבן הגלות באירופה, ובדור השלישי אחרי תקומת מדינת ישראל בארץ ישראל.

האיום הקבוע של השכנים הרעים קיבל מעתה משמעות חדשה – ה' הותיר אותם בארץ ומסביב לה, "ולא נתנם ביד יהושע", "למען נַסוֹת בָּם את ישראל" (כב-כג), האם ישמרו את הברית וילכו בדרך ה' – ואם לא, ישמשו השכנים הרעים שוט של עונש לעם ישראל.

יתר על כן, רבים בדור החדש גם לא ידעו להילחם כראוי, ועל כן היו הגבולות פרוצים, והשכנים הרעים השתלטו מידי פעם על אזורי ההתנחלות הישראלית; חלק משבטי ישראל היו נתונים תחת כיבוש זר מדכא, והפכו בקלות מכובשים לנכבשים, וממנצחים למושפלים. עד שקמו להם שופטים (=מנהיגים) מושיעים יודעי מלחמה, שידעו לעשות שפטים באויבים, וללמד את בני ישראל מהי מלחמה ראויה – "רק למען דעת דֹרות בני ישראל ללמדם מלחמה", "את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען" (ג', א-ב).

שכחת מורשת הקרב של משה ויהושע באה יחד עם שכחת התורה, ועם היחלשות ההכרה בייחודם של בני ישראל באמונתם ובתורתם מכל העמים.

באדיבות אתר 929