כי תישא: להשאיר את הדלת פתוחה

כִּי-אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, וְהִרְחַבְתִּי אֶת-גְּבֻלֶךָ; וְלֹא-יַחְמֹד אִישׁ, אֶת-אַרְצְךָ, בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. 
(שמות לד, כד)

הספרי (דברים עקב פיסקא נב) מפרש את הפסוק הזה כהבטחה לישראל על שמירת בתיהם ורכושם. ההסבר שמציע הספרי לשמירה זו הוא הסבר טבעי, כמעט ריאליסטי: האפשרות להשאיר את הדלת פתוחה ולא לנעול, גם כשעוזבים את הבית, היא חלום שהיכולת לממשו תלויה בשלטון חזק ויציב בארץ, המצליח לבער את הרע או לחילופין בעושר ורווחה של האוכלוסיה כולה .

למכילתא גישה אחרת. היא מבארת את הפסוק כהבטחה לנס גלוי שיתרחש שלא כדרך הטבע. הבטחת השמירה נכתבה, לדבריה, כנגד היצר הרע המפתה את האדם להישאר בביתו ולא לקיים את המצווה. הקב"ה ערב לעם ישראל שגם אם יעלה בהמוניו לבית ה' בחגים, הבית שבעורף לא ינזק ואיש לא יפלוש אליו:

ולא יחמד איש את ארצך
דברה תורה כנגד היצר
שלא יאמרו ישראל היאך אנו מניחין ארצינו ובתינו ושדותינו וכרמינו ועולין לרגל,
שמא יבואו אחרים וישבו במקומותינו
לפיכך ערב להן הקדוש ברוך הוא ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות (מכילתא דרשב"י לד, כד).

הצעת המדרש היא לקרוא מעבר לפסוקי ההבטחה, ובין השורות שלהם. שכן ברור שהבטחה יוצאת דופן ויש בה מעורבות אלוקית חריגה, כתגובה לקושי צפוי. המכילתא מניחה שלכל אדם קשה לנטוש את ביתו באמצע השנה ולצאת למסע ממושך מבלי יכולת לשמר את תפקידיו ועיסוקיו. זה לא בהכרח החשש מפלישה, כשם שזו הוודאות שבהפסדים.

ולא עוד אלא שאין רשות לאחד מן המזיקין להזיק אתכם
ומעשה באחד שהניח את כריו ובא ומצא אריות סובבין אותו
מעשה באחד שהניח בית תורנגלין ובא ומצא חתולות מקורעות בפניהם
לקיים ולא יחמד איש את ארצך (שם).

במקרה המסופר, לא רק שאיש לא הזיק לבתים ולרכוש אלא שגם הטבע נרתם והפך את עורו. אריות סובבו את הבית וכך הגנו על הכרים של בעל הבית, וחתולים נמצאו מתים לרגלי התרנגולים של בעל הבית. הסיפור הזה מובא בירושלמי ושם הוא מורחב ונוספה לו אגדה המספרת על שני אחים שגרו באשקלון. שכניהם הגויים המתינו לצאתם של האחים לרגל לירושלים ותכננו לשדוד את ביתם בזמן העדרם. למגינת ליבם של המנוולים, הקב"ה הניח בבית האחים מלאכים בדמותם ורק כשחזרו האחים מירושלים הבינו את הנס שנעשה להם וברכו את ה' שלא עזבם (ירושלמי, פאה, פ"ג).

כשמלאכי עליון מעורבים בשמירה על בתי ישראל ברור שבדרך הטבע אין סיכוי למימושה של הבטחה שכזו. לא צריך יותר מידי דמיון בשביל להבין איך מתנהלת מדינה שלמה שכל תושביה מכונסים במקום אחד. במצב כזה לא מועילים לא בטחון ומשטר יציב ולא עושר גדול, רק מלאכים מן השמים.

בילקוט שמעוני מובא רעיון מעט שונה. ההבטחה לשמירה על הנדל"ן עם המחויבות לעלות לרגל כורכת את שני העניינים. רק מי שעולה לרגל הקרקע שלו בטוחה ונשארת רשומה על שמו:

נבות היזרעלי היה קולו נאה והיה עולה לירושלים
והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע קולו.
פעם אחת לא עלה, והעמידו עליו בני בליעל ואבד מן העולם,
מי גרם לו ?
על ידי שלא עלה לירושלים בראיה לכבד את הקדוש ברוך הוא ממה שחננו
למה? שכבר אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך,
אימתי? בעלותך (כי תשא, רמז תד)

המדרש הזה משתמש בסיפור נבות שאחאב גזל את כרמו וטוען שנבות השתמט מן העלייה לרגל ושילם על כך בקרקע השייכת לו. העליה לרגל היא חלק מהתחזוקה השוטפת של הרכוש והקרקעות. לא רק לזמן המוגבל של העלייה לרגל, אלא בכלל.
מה מייצגת אם כן, העלייה לרגל לפי המדרש הזה? באבות דר' נתן (נוסחא א פרק יב) יש העמקה של הרעיון:

הוא היה אומר אם תבא לביתי - אני אבא לביתך.
למקום שלבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי:
אם תבא לביתי אבא לביתך. כיצד?
 אלו בני אדם שמשכימים ומעריבים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הקדוש ברוך הוא מברכן לעולם הבא כענין שנאמר: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ' כ'): למקום שלבי אוהב לשם רגלי מוליכות אותי. כיצד?
אלו בני אדם שמניחים כספם וזהבם ועולין לרגל להקביל פני שכינה במקדש, והקדוש ברוך הוא משמרם בתוך מחניהם שנאמר: ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות פני ה' אלהיך.

אבות דר' נתן טוען שבפסוקים הללו ישנו מוטיב "שיר השירים". הם מתארים יחסי גומלין בין הקב"ה ועם ישראל שבתשתיתם ערגה ואהבה. עם ישראל נמשך להגיע לבתי כנסת ולבתי המדרש, בתיו של הקב"ה. והקב"ה כמה לבוא ולברך את עם ישראל. וכך כשבני ישראל עולים לרגל לבקרו, באותו הזמן הקב"ה מוצא את עצמו מטייל בשכונת המגורים שלהם ונמצא שבתיהם נשמרים. ההתרפקות והגעגועים של האוהב על בית אהובו יוצרים מעגל קסמים של אהבה וחום, ואלו שלנו מעוררים את אלו שמלמעלה עלינו.

יתכן שפירוש זה, המתאר אהבה יוקדת, מתואר בשני הפירושים הקודמים לו משני צידי המטבע הזוגי. תחושת החוסן הלאומי והשארת הדלת פתוחה היא האופוריה שאופפת את עם ישראל המאוהב, ואילו כש'אריות' יוצאים ממאורותיהם להגן עלינו, וחתולים מונחים קרועים לפני תרנגולינו, הקב"ה מתגלה באהבתו בלי מיצרים.