הקב"ה, מקומו של עולם

הקב"ה, מקומו של עולם

כאשר יעקב יוצא חרנה, הוא 'פוגע במקום'. במבט ראשון - יש לפנינו תיאור היסטורי, היכן לן יעקב. אך חז"ל קראו פסוקים אלו כתיאור רוחני - יעקב מתפלל לה'. המדרש רואה פגיעה כתפילה, וכחלק ממהלך זה אומר המדרש:

"'ויפגע במקום' - רב הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (ממה שכתוב) 'הנה מקום אתי', הוי - הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.
אמר רבי יצחק: כתיב 'מעונה אלהי קדם'. אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו? מן מה דכתיב 'ה' מעון אתה', הוי - הקב"ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו.
אמר רבי אבא בר יודן: (משל) לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך. הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס, שנאמר 'כי תרכב על סוסך'".

במבט ראשון, נתפס הקשר של הקב"ה לעולם כמתחיל בעולם, העולם הוא היודע את ה', הוא המקבל ברצונו את עול מלכותו. אך חז"ל שללו מאיתנו הבנה זו. האמת היא שהעולם מתחיל מה'.

אך מה פשר אמירה זו?! על שאלה זו עונה המדרש.

הקב"ה מתייחס לעולם כמקום, מעון וסוס לרוכבו. כאשר לאובייקט יש מקום - המשמעות היא שיש לו בכלל קיום, אחיזה במציאות. לולא היה הקב"ה 'מפנה' מקום לעולם - לא הייתה שום אפשרות למציאות של יש מאין שכזו. הרי היקום לא נוצר מיקום אלא מ'אין'. רק רצון ה' הפך אותו לכזה שניתן לדבר עליו.

אך בכך לא די, המציאות הסובבת דורשת התפתחות וכוח לצמוח. כשם שילד גדל בבית הוריו, במעון ילדותו בו הוא יכול לקבל את הכוחות לצמוח, את החום את היחס, כך גם העולם גדל והולך מכוח השפע אותו הוא מקבל מבוראו. אין זהו יחס של אפשרות קיום אלא של נתינה תמידית.

שלבים אלו הם שלבים ילדותיים. עצם הקיום וכל הטוב אותו אנו מקבלים, גם אם שלא במודע, מכין את המציאות להכיר בכך שהיא כלי, מכשיר למטרה גבוהה ממנה. כשם שהסוס טפל לרוכבו כי הוא משמש אותו, כך הופכת התודעה, הופך היש, למכשיר לגילוי מציאות רוכבו של הסוס - רוכב בערבות מלך עולמים.