ברכה וציווי (א-ז)

ה' מברך את נח ובניו (או בעצם את כלל האנושות...) בברכת פרייה ורבייה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (א). כעת האדם רשאי לאכול "כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי" (ג), ממש כמו עשב. כמובן שעם כל זכות מגיעה גם חובה. ה' נותן לאדם איסורים שנוגעים לרצח חיות ובני אדם, וכעת רצח הופך להיות איסור של ממש: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (ו), ולצד זה ה' מזכיר את תכלית העולם: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ" (ז).

סיפור בחירתו של אברהם מלמד שלושה יסודות חשובים: בחירת עם ישראל היא נצחית, ולא תלויה במעשיו; ארץ ישראל היא חלק בלתי נפרד מהבחירה; יד ה' מכוונת את עם ישראל.

בפרק שלפנינו מופיעה רשימה של כשבעים עמים. באופן דומה ברשימת בני יעקב היורדים למצרים בסוף הספר מצויין גם כן המספר שבעים. מה אפשר ללמוד מכך?

היתר אכילת בשר משנה את מערכת היחסים בין האדם ובעלי החיים. ועל כן יש צורך במתן חוקים חדשים – האדם מוגבל ביכולת הפגיעה שלו בבעלי החיים, ומנגד בעלי החיים מוגבלים אף הם ואינם רשאים לפגוע באדם כלל. 

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"א, ח)

ביום הגמל את יצחק - מנהג העולם שיעשה אדם סעודה ביום שנולד לו בן או ביום המילה לכבוד המצוה.

ומה שאחר אברהם לעשות משתה יצחק עד יום הגמל אותו, יתכן לפרש שמיום גמלו הניחו לתלמוד תורה,

ואין לתמוה, שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו. על כן לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בבנו בשמחת התורה,

מדוע אנחנו פונים לקב"ה בתפילה ומכנים אותו "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם..." ? מדוע איננו מסתפקים בביטוי האישי "אלוהינו"? מהי דרכו המיוחדת של אברהם בעבודת ה'?

"וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם". (בראשית י"ט, ה)

רש"י:
ונדעה אתם - במשכב זכר, כמו (פסוק ח) "אשר לא ידעו איש".

רמב"ן: 
ונדעה אותם - כוונתם לכלות את הרגל מביניהם, כדברי רבותינו (בבלי, סנהדרין קט א),

השיר "להיות יהודי" מתאר את המסע שעבר אברהם במהלך חייו כמסמל את המסעות ההיסטוריים היהודיים וגם את המסע הפרטי שכל אדם יהודי עובר במהלך חייו. היהודי אף פעם לא עובר לבדו את המסע, כי הוא חלק ממשהו גדול יותר. גם כאשר הוא נתקל בקשיים הוא שואב כוחות מן ההיסטוריה היהודית, ומהקריאה האלוקית "לך לך" הממשיכה להדהד לאורך כל הדורות.