בדברי המוסר של משה מתבררות שתי מטרות שונות להליכת העם במדבר, המתאימות להנהגה השונה של ה' מול דור המדבר ומול דור ההמשך.

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר ל"ו, ו)

תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים....

חמשה עשר באב מאי היא? 

יום תרועה (א-ו)

ביום הראשון של החודש השביעי, נחגג יום תרועה המכונה בפינו – ראש השנה. ביום זה יש להקריב פר אחד, איל אחד ושבעה כבשים – לעולה. לגבי מנחת הסולת, בדומה לקרבנות של ראש חודש: שלושה עשרונים לפר, שניים לאיל ועשרון אחד לכל כבש. גם כאן יש להוסיף שעיר עזים לחטאת.

יום הכיפורים (ז-יא)

שני הפרקים הקרובים עוסקים בקרבנות המוספים. על הקשר בין קרבנות המוספים לחטיבה כולה ראו במאמרו של הרב סמט, ובמאמרו של הרב מנחם ליבטאג.

כמו הפרקים האחרונים, וגם אלו שיבואו, פרקנו עוסק בהכנות לכניסה לארץ. בחלק הראשון של הפרק באה בקשת בנות צלופחד ובחלק השני בקשת משה למינוי מנהיג חדש תחתיו. ה' מצווה למנות את יהושע בן נון.

בקשת בנות צלופחד (א-יא)

"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר ל"א, ב)

מאת המדינים - ולא מאת המואבים,

שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא "אל תתגר בם מלחמה" (דברים ב', ט) .

אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם.

דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית.

מפקד בני ישראל (א-נא)

לאחר המגפה ה' מצווה את משה ואת אלעזר לפקוד את בני ישראל "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (ב). הכתוב עובר שבט אחרי שבט ומביא את המשפחות של השבט, מספר הגברים הבוגרים בכל משפחה ולאחר מכן את גודל השבט. בפסוק האחרון בפסקה זו הכתוב מסכם את מספר בני ישראל: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים" (נא).

סיפור בלק ובלעם הסתיים, אך ההתמודדות של עם ישראל עם מואב ומדין – רחוק מלהסתיים. בפרקנו מסופר על חטא "בעל פעור", בו עם ישראל זנה עם בנות מואב, ובסוף הפרק מופיע הציווי על המלחמה במדינים.

חטא בעל פעור וברכת פנחס (א-טו)

עם ישראל יושב בשיטים, "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (א). בנות מואב קוראות לעם לזבוח לאלהיהן, כך שהחטא משלב עבודה זרה (עבודה לבעל פעור) וזנות עם בנות מואב. בעקבות הצו של ה', משה מצווה את "שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל" להרוג את האנשים העובדים לבעל פעור.

"וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קרואי [קְרִיאֵי] הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כ"ו, ט-יא)

הוא דתן ואבירם -  צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה... (ו)עוד למה האריך בדברים אלו "אשר הִצּוּ" וגו' "בהצותם על ה'"?