פרקנו כולל את פרשיית "שמע ישראל" – שמחייבת את העם להאמין בה' ולאהוב אותו, ושלוש פסקאות המסבירות את חשיבות שמירת המצוות.

פתיחה (א-ג)

משה שוב פותח באמירה "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (א) אך לפני פירוט המצוות והחוקים הוא עוסק במצוות האמונה ובחשיבות של שמירת המצוות.

שמע ישראל (ד-ט)

ניתן לראות את פרק ה' כפתיחה לנאום המצוות האמוניות. משה בוחר להתחיל במה שהפך את עם ישראל לבני ברית עם ה': מעמד הר סיני וההתגלות של ה' לעם. מעניין לשים לב שספר דברים לא משתמש בשם המקום "סיני", אלא מכנה את הר סיני – הר חורב.

פתיחה לתיאור הברית בהר סיני (א-ה)

בפרקנו מופיעה מצווה יחודית - מצוות אהבת ה'. מעצם הציווי נלמד מסר נפלא - יש לנו אחריות על רגשותינו ותחושותינו, ואנחנו מסוגלים ומחוייבים לנתב אותם שיהיו ממוקדים בטוב.

מדוע מדגיש משה וחוזר על כך שהתגלות ה' בסיני היתה באש?

Moshe’s name does not appear in Parashat Tetzaveh. The Zohar explains this as stemming from Moshe’s objection to the suggestion made by God to destroy the nation of Israel after the Sin of the Golden Calf, and replace them with a new nation from Moshe’s family. Moshe said to God: “Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!” (Shemot 32:32). Moshe’s threat was successful, and because of that ultimatum, God forgave the people of Israel and did not destroy them.

"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ו', יח)

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (דברים ג', ב)

המסגרת הספרותית של ספר דברים כנאום חינוכי היא שמכתיבה את אופיו של הספר. בכל הזדמנות מודגשת המטרה החינוכית של העשייה ובולט בו הטון החינוכי והמשוחח. ערב הכניסה לארץ יש צורך לחזור שנית על מה שכבר ידוע ולהוסיף דגשים חדשים. 

מחויבותנו לה' קשורה לשתי משמעויות שונות של יציאת מצרים - כפדות מרחמים וכהוצאה של אדנות. לעומת המסית המערער על צד אחד של מחויבות זו, נביא השקר מנסה לערער על שתיהן.