The story of Eldad and Medad that appears in Parashat Beha’alotecha – leaves much to the imagination. The Torah relates that Moshe gathered seventy elders who had received Godly spirit, but that two remained in the camp:

Then the LORD came down in a cloud and spoke to him; He drew upon the spirit that was on him and put it upon the seventy elders. And when the spirit rested upon them, they spoke in ecstasy, but did not continue.

דוד נקלע למחנה האויב בגלל מצוקתו האישית. בעזיבתו, הוא מסתלק ממצבו הקודם כְּפליט בְּקרב האויב, ופונה לקראת גורלו הקובע בקרב ישראל.

שאול עסוק אך ורק ברדיפה אחרי דוד, במקום לרכז את מאמציו במלחמה בפלשתים ובהצלת העם. בכך הוא שונה מהותית מדוד.

בהתחלה הסתיר שאול את קנאתו ושנאתו הגוברת לדוד ולכן אנשי נוב קיבלו את דוד בתמימות. מעכשיו המלחמה של שאול בדוד גלויה.

גולית ניגש למערכה מלא גאווה ורהב. הענווה של דוד היא זו שמנצחת.

פרשנות מוטעית של סיפור דוד וגולית מאפשרת להציג את הצד הישראלי בסכסוך הנוכחי כגולית. מדינת ישראל תמשיך להיות כדוד אם נלחם בשם ה' למען האנושות כולה.

"וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (שמואל א כ"ב, ב)

"ויתקבצו אליו... וכל איש מר נפש" פירוש מעבירות שבידו. "ויהי עליהם לשר" שהחזירם בתשובה. "ויהיו עמו" להתנהג בדרכיו, דרכי ה'.

ואמר הכתוב שלא גבה לבו אלא היה לשר כמו שהיה שמינהו שאול שר גם עתה לא גבה לבו להוסיף לו מעלה יותר הגם שידע שהוא מלך שמשחו שמואל הנביא עליו השלום וה' עמו.

"וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ" (שמואל א כ"א, ז)

ויתן לו הכהן קדש - לחם קדש כלומר לחמי תודה, כי לא היה שם לחם אחר אלא לחם הפנים המוסרים מלפני ה' ואותו אסור לזרים, לפיכך נתן לו לחמי תודה כי לא היה שם לחם חולין, כך פירש אדוני אבי זכרונו לברכה.