ירמיהו צפה למרחוק וניבא תקווה וגאולה. מולו ניצבו יוחנן והעם שראו את המציאות העכשווית ופעלו לפיה. אך מסתבר כי לפעמים דווקא אנשי החלום הם אנשי הריאליה.

ישנן שעות נוראות בהיסטוריה שבהן אחרוני הדוברים אמת ״זוכים״ להיקרא שקרנים על ידי אנשי הכזב. כזה הוא המצב בפרקנו.

פרקנו מתאר את חורבן ירושלים על ידי הבבלים.

בשנה ה-11  לצדקיהו, לאחר כשנה וחצי של מצור, הבבלים נכנסים לתוך העיר לקראת כיבוש העיר באופן סופי. צדקיהו שרואה את הבבלים נכנסים לתוך העיר, בורח בלילה מן העיר לכיוון יריחו. הבבלים משיגים את צדקיהו בערבות יריחו. החיילים לוקחים את צדקיהו לרבלה, שם מלך בבל שוחט את בני צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן הוא מעוור את צדקיהו, אוסר אותו ומעלה אותו לבבל.

השלכת ירמיהו לטיט והצלתו ממוות (א-יג)

כמה מן השרים שמעו את ירמיהו מדבר על כך שמי שיכנע לבבלים ינצל והחליטו להעניש את ירמיהו. הם שאלו את צדקיהו האם ניתן לפגוע בירמיהו והוא ענה להם "הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר" (ה). מיד הם לקחו את ירמיהו ושמו אותו בבור ריק שיש בו טיט, וירמיהו התחיל לטבוע בטיט. אחד מעבדי המלך שמע על כך שירמיהו נמצא בבור וביקש אישור מצדקיהו להצילו משם. צדקיהו אישר, וכמה מעבדי המלך הגיעו והעלו אותו מהבור. ירמיהו חזר לשבת בחצר המטרה.

הפרקים הקרובים עוקבים אחרי ימיה האחרונים של ממלכת יהודה בצורה רציפה. פרקים ל"ז-ל"ח עוסקים בערב החורבן, כשירמיהו היה בבית הכלא, פרק ל"ט מתאר את החורבן, פרקים מ'- מ"א מביאים את סיפור גדליה בן אחיקם ורציחתו ופרקים מ"ב-מ"ד עוסקים בירידה למצרים לאחר רצח גדליה בן אחיקם.

הקדמה (א-ד)

כתיבת המגילה (א-ח)

בשנה הרביעית ליהויקים, בה בבל מביסים רשמית את האימפריה האשורית, ה' מצווה את ירמיהו לקחת מגילת ספר ולכתוב בה את כל הנבואות שנאמרו לו מימי יאשיהו ועד אותו זמן. ירמיהו פונה לברוך בן נריה הסופר, והוא כותב עבורו את הספר. מכיוון שירמיהו לא יכול לבוא לבית ה', הוא מצווה את ברוך להקריא את המגילה באזני העם "אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי ה' וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה כִּי־גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' אֶל־הָעָם הַזֶּה" (ז).

בית הרכבים (א-יא)

בימי יהויקים, שנים לפני החורבן, ה' ציווה את ירמיהו להביא את בני רכב לבית ה' ולהשקות אותם ביין. ירמיהו עושה כך, אך הם מסרבים: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נִשְׁתֶּה־יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ־יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם" (ו). בני רכב מציגים כיצד הם שומרים באדיקות על הצו של אביהם "וַנִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אָבִינוּ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְבִלְתִּי שְׁתוֹת־יַיִן כָּל־יָמֵינוּ אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ" (ח).

נבואת ירמיהו לצדקיהו על אחריתו (א-ז)

בזמן שנבוכדראצר מלך בבל כבר נלחם בירושלים, ה' צווה את ירמיהו לומר לצדקיהו מלך יהודה שמלך בבל עומד להחריב את ירושלים ולתפוס אותו "וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת־עֵינֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת־פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא" (ג). אמנם הנביא גם עודד את צדקיהו: "לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב. בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ־לָךְ" (ד-ה).

ירושלים מחורבן לגאולה (א-יג)