האם עם ישראל הם כבני כשיים ואינם אלא אחת מהאומות? האם יתכן שהנביא ויתר על מעמדם הנבדל של ישראל?

את הנבואה החשוכה והקשה המתוארת בפרקנו של החיפוש הנואש אחר דבר ה' בחרו חכמים להאיר באור של תקווה טובה.

מקטגור הופך עמוס לסנגור על ישראל ומבקש עליהם רחמים, אך האם יצליח להתמיד בכך ולהישאר בחזית העם?

האם יום ה' הוא יום פורענות או יום נחמה? וכיצד אנשי ממלכת ישראל צריכים להתייחס ליום זה העתיד לבוא?

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג', ב)

ובגמרא הקשו,

וכי בשביל שידע ואהב אותם מטיל כעסו עליהם, לפקוד עליהם את כל חטאתיהם?

אלא משל למי שיש לו שני בני אדם לוים מעות ממנו, אחד אוהב ואחד שונא,

את האוהב אומר לו תפרע לי מנה בכל יום, ולסוף השנה יהיה הכל פרוע ולא תרגיש,

לאורך כל הנבואות על העמים ועל יהודה זוכה עמוס למחיאות כפיים סוערות מקהל שומעיו, אך כשהעם שומעים את עמוס מכריז "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" הם נדהמים ואינם מאמינים למשמע אוזניהם.

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

הרועה ועדרו סובלים לא פעם משודדי העדרים, אך לא פחות גרועים מאלה הם האויבים הטבעיים - חיות הטרף המתפרצות ממחבואן לזכות ב"סעודה שמנה" מתוך העדר הרועה לתומו.

לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

החטאים שבין אדם לחבירו, עליהם שם עמוס את הדגש בנבואתו לישראל, מהווים גם חטאים כנגד המקום בכך שהם משחיתים את מידותיו של האדם ומרחיקים אותו מאלוקיו - "למען חלל את שם קודשי" (ז).