לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:

עוזיה וירבעם הם שני המלכים שבימיהם פועל עמוס. בימיהם היתה יציבות מדינית ושפע, והם מלכו זמן רב. עמוס עצמו חי על ספר המדבר, וממנו שאב את עולם הדימויים שלו. כל אלה מהווים רקע לנבואותיו העוסקות בסכנה שבתרבות השפע, עליה מתריע עמוס.

על שאגתו של האל על שאגתו של הרב צבי יהודה קוק ז"ל בליל העצמאות ה-19 למדינת ישראל.

באחרית הימים יערך משפט לעמים. המגמה המשיחית איננה רק עשיית חסד, חמלה ואהבה, אלא גם עשיית צדק, שחלק ממנו הוא נקמה, לאחר כל השנים בהם פגעו העמים בעם ישראל.

בתנ"ך מסופר רק על שתי אמהות שילדו תאומים - רבקה ותמר. שתיהן אף נהגו באותה דרך בעת פגישתן את בעליהן לעתיד - התכסו בצעיף. מה דימיון זה בא ללמדנו? ומה בכל זאת ההבדל בין שני הסיפורים?

הנביא מתאר את אהבת ה' לישראל ורחמיו עליהם. על הפסוק: "ולא אבוא בעיר" (ט) אומרים חכמים: "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ה, א) - מתוך חיבתו של הקב"ה לישראל הוא אינו רוצה להיכנס לירושלים של מעלה, על אף שלמותה, אלא קודם לירושלים של מטה. אך לשם כך עלינו לפתוח את השערים לקב"ה.

"וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים" (עמוס ז', יב-יד)

לך ברח לך אל ארץ יהודה - ששם מקדשו של הקב"ה שאתה מתנבא בשמו. 

ואכל שם לחם - לשון בזיון, אמר לו: שם יתנו לך פתיתי לחם בשכר שתתנבא להם. 

הקשר שבין ישראל ואדום מורכב ומסובך. התחרות שבין יעקב ועשיו כמו דבקה בזרעם; ושני העמים מזכירים את האחווה, ויחד עם זאת רודפים זה את זה. לעתיד יתברר שגאולת ישראל היא דווקא בחורבנו של אדום.

"לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל עֵקֶב כִּי זֹאת אֶעֱשֶׂה לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד', יב)

... תכלית מה שגוזר את הרעה הוא כדי שישובו בתשובה על ידי תוכחת הנביאים ועל ידי כך תבוטל הגזרה ולא יביא את הרע.