ה"משכיל" המקראי תמיד חושב בקול, הוגה דברי היגיון בהגה, בשיר, בהמולת ויכוח, כמו שנהוג בבתי כנסת ובתי מדרש. מתי ה"משכיל" המקראי דומם?

במזמור ל"ב מתאר המשורר כיצד הוא היה בצרה פנימית וכיצד ה' סלח לו ומחל לו והוא מביע את שמחתו על כך. בשיעור נעסוק במבנה המזמור ובקשרים הלשוניים שבו, וכן בקשרים שבין המזמור למזמורים הקודמים לו. באופן מפתיע, כך נראה במזמור, ה' מדבר באופן ישיר אל המשורר ומורה אותו בדרכו. דברי ה' במזמורנו משקפים את הקשבתו של ה' לתפילות ולמצוקות של המתפלל ואת תגובתו המדויקת אליהן.

דוד מתאר מהפך המתרחש בנפש החוטא: בתחילה הוא מבקש להסתיר את עוונו, מתוך תחושה שה' עוין אותו, אך לאחר מכן הוא מבין שרק אם יגלה את חטאו יוכל לכפר עליו, ולהשתחרר ממנו.

לפני שנים אחדות, בדרך לניתוח בהרדמה (ומאז, בטיפולים שונים), צף ועלה בי בניגון ישן, הפסוק "בּידךָ אפקיד רוחי – פּדיתה אותי ה' א-ל אמת".

מזמור ל"א מתאר את הצלתו של המשורר מצרות רבות ואת השמחה וההודיה שלו על ישועת ה'. בשיעור נעסוק במבנה המזמור ובקשרים הלשוניים הפנימיים שבתוכו. עוד נבאר את הקשר שבין מזמורנו למזמור ל' הסמוך לו. לבסוף נעיין במקבילות הלשוניות של המזמור אל ספרי יונה, ירמיה ואיכה ואל ספרים נוספים ונראה את עושרו הפנימי של המזמור המשלב אזכורים של מקורות שונים ותקופות שונות והופך אותם יחד לתפילה של המזמור הזה.

האדם הבוטח בה' למרות הצרות ראוי להצלה מאת ה', או לשכר בעולם הבא, שבו יזכה להכרת ה' בצורה גלויה וקרובה, מפנים ולא מאחור.

פרק ל"ז מתייחס לבעיית הגמול, וטוען שהצלחתו של הרשע היא זמנית בלבד. האם תשובה זו מספקת אותנו?

אמת היא שמדת החסד שולטת בעולם, ועל פיה שמים וארץ כוננו, אלא שמידת החסד כרוכה באמונה, ואין אמונה אלא אמון שאנו נותנים בקדוש ברוך הוא והמשען שאנו נשענים עליו, שהוא מנהג עולמו במשפט ובצדקה.

טובו של הקב"ה צפון לעתיד ליראי ה', שמסוגלים יהיו לקלוט אותו בכליהם הראויים, אך בו בזמן הקב"ה גם פועל את טובו בצורה גלויה, בהווה, כלפי אותם אלו שחוסים בו.

בסוף ברכת המזון אנו אומרים את הפסוק "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (כה) הלקוח מתוך המזמור שלפנינו. כיצד ניתן להבין פסוק זה, כאשר אנו רואים בעינינו שלפעמים הרשעים מצליחים והצדיקים סובלים? לפניכם שתי תשובות מדברי המפרשים: