מצד השכל נראה היה לומר שה' מרומם מכל מעשינו וענייננו. וכך גם אומר איוב בפרקנו: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (יז-יח). כדי לשלול תפיסה זו, מסביר הר"ן, נאמרו שתי הדברות הראשונות ישירות מפי הגבורה.

"הַלְלוּיָהּ הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת ה'" (תהילים קמ"ו, א)

אין עוד ברייה, אשר תהא מסוגלת להכיר את ה' מהתגלויותיו בפועל ולהביע את שמו על ידי גילויים בפועל, כנפש האדם.

הן הנפש יודעת עצמה, שהיא היא עצם האישיות וכל הפעולות יוצאות ממנה.

ומכיוון שהנפש סמויה מן העין הנקל עליה בידיעתה זו לתפוש גם שכל עולם התופעות והמאורעות הם מעשי ה' היחיד והמיוחד, והוא ישות בלתי נראית, והוא עילת כל העילות לכל הדברים הנראים והמוחשיים. והנפש מסוגלת להכיר אותו מתוכם, ולבטא את שמו מתוכם.

"אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו, עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם..." (תהילים קמ"ו, ה-ו)

אשרי מי שאל יעקב בעזרו,

שהבטיחו הקדוש ברוך הוא "הנה אנכי עמך ושמרתיך... והשיבותיך" (בראשית כ"ח, טו).

ולמה אשריו?

לפי שהוא עושה שמים וארץ ואת הים,

וכיון שהכל שלו יש בידו לשמרו בים וביבשה.

אבל מלך בשר ודם אם שומרו ביבשה אינו יכול לשומרו בים.

"אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו" (תהילים קמ"ד, טו)

"אשרי", מוסב למה שנאמר "אשר בנינו" (יב), רצה לומר על ידי שבנינו כנטיעים וכו' ויש לנו כל המעלות האלה "אשרי העם שככה לו". אולם עיקר האושר שלנו הוא מה "שה' אלהיו", כי כל זה בא לנו על ידי מה שה' מתהלך בתוכנו, והוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו.

"פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה
מַהֵר עֲנֵנִי ה' כָּלְתָה רוּחִי..." (ו-ז)

"יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד אֶעֱבוֹר" (תהילים קמ"א, י)

"יפלו במכמריו רשעים" - והם בעצמם יפלו במכמור שהכינו לי. רצה לומר איני מבקש שיוקשו בהמוקש דהיינו שימותו, רק שיפלו בהמכמר לבד ששם יעצרו כולם יחד, עד אנכי אעבר ואז יצאו מן המכמור בלי פגע, כי איני מבקש רעתם רק שלא יוכלו לנגוע בי לרעה, וכן היה שנתעכבו על ידי מלחמת פלשתים עד שניצול דוד ואנשיו.

Narrative tells us how we should live, while the law tells us how we must live. If parshat Ki-Teze is the parsha of the law par excellence, it is parshat Vayetze –bearing a similar name – that is the great narrative of the Jewish people.

The Torah details the formula for the “tithing confession.” The end of this declaration contains the petition to God, worded: “Look forth from Thy holy habitation, from heaven, and bless Thy people Israel…” (Deut. 26, 15; JPS 1917). The simple meaning of the verse, that God’s dwelling-place is in the Heavens, fits well with other verses in Tanakh which have the same assumption or suggestion. God says “I will descend and see” - which sounds as if God is literally descending from on high in order to visit the earth below.

מהפסוק "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (יג) המתאר את מעשיהם של רעי איוב שבאו לנחמו לומד הרמב"ם שתי הלכות יסודיות בניחום אבלים.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

אמר רבי לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה...

רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה...

יתיב [=ישב] ההוא מרבנן קמיה [=לפני] רבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר [=וישב ואמר]: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה.