שני שבטים ומחצה נענו לאתגר הירושה, וגם זה באופן חלקי. נבאר: כזכור, שני שבטים ומחצה נחלו בעבר הירדן המזרחי (ראובן, גד וחצי שבט המנשה); מבין תשעה שבטים ומחצה שנכנסו לארץ - רק שבטי אפרים, יהודה וחצי שבט המנשה לא התרפו, והחלו במפעל ההתנחלות הגדול. בפרקנו אנו לומדים על נחלת שבט אפרים המצויה ממש במרכז הארץ: במרכז עצמו ינחל שבט בנימין בהמשך, שבט יהודה מדרום לו, ושבט אפרים (עליו אנו קוראים בפרק) מצפון לו. זכות גדולה היא להיענות לציווי לרשת את הארץ, והכתוב מציין זאת בחיוב.
ואולם, הכתוב גם מבשר כי נזרעים גרעיני הפורענות שיולידו בהמשך את משברי ספר שופטים: חלק מהערים הכנעניות, על תרבותן המנוגדת לחלוטין לבשורה של עם ישראל בארצו, נותרו על כנן, ורק נתבעו לשלם מס. לאורך כל ספר דברים למדנו כי התורה רואה בתרבות הכנענית את האיום הגדול ביותר למימוש ייעודו של עם ישראל בארץ, ועל כן נאסר להותיר את הערים האלה בארץ. אולם בפועל, ערים רבות נותרו במקומן, בשל אינטרסים שונים של השבטים היורשים, והם היוו בהמשך את המגנט שעקר את עם ישראל מנאמנותו לאלוהיו, ובלל אותו בתוך המרחב הכנעני המפתה. כך אפוא יש לקרוא את מה שהפרק מלמד אותנו: הן את הגדולה שבמימוש ירושת הארץ, והן את ההתרשלות והעדפת אינטרסים זמניים על הברית עם האלוהים.
באדיבות אתר 929