מי יותר גרוע - סדום או הגבעה?

"הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ..." (שופטים י"ט, כב)

 

רמב"ן בראשית פרק יט פסוק ח

ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים י"ט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה [=פרשת סדום - בראשית י"ט] איננו כמוהו לרוע. כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצו גם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם "הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם" (שופטים י"ט, כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית, גם האורח, כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה, לא אשת איש, וכבר זנתה עליו.
ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה" (בראשית י"ט, ד), אבל בגבעה נאמר "והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל" (שופטים י"ט, כב), מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ', ה) "ויקומו עלי בעלי הגבעה", ועל כן לא מיחו האחרים בידם.

 

 

 

רמב"ן - רבי משה בן נחמן, נולד בגירונה שבספרד בשנת 1194 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1270. שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל. כתב השגות על ספר המצוות של הרמב"ם. בגיל 73 עלה הרמב"ן לארץ ישראל, ביקר בירושלים ובחברון. חי ונפטר בעכו.

Volver al capítulo

ממשכן הדממה לעולם הנבואה

 

יונה נשלח להפוך את נינוה, ישעיהו להשמין לב של עם, וירמיהו לבכות ולנחם. ולמה נשלח שמואל?

לשמואל אמנם אין נבואת הקדשה, רגע התגלות ושליחות, אך יש לילה שלם של התעוררות. והנה סיפורו של הנער המקיץ אל הנבואה כאיש המקיץ משנתו נפתח במילים: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (א) ומסתיים: "וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה"' (כא). ואם כן שמואל נשלח להיות נביא כדי להיות נביא! בא מן השתיקה אל הדיבור. שהרי הפרקים המטרימים את ליל ההתגלות במשכן מספרים סיפור של שתיקה, אין חזון מאת ה'. ובעולם שבו דבר ה' סתום, יראו כוהנים בקרבנות – בשר. ואישה המתפללת (וקולה לא יישמע) תיחשב כשיכורה. כי במשכן שבו א-לוהים לא דובר, גם האדם המתפלל לשיכור ייחשב.

אפשר שבזה פשר לקומדיית הטעויות שבפרק. המשכן כל כך שותק, עד שגם כאשר קול א-לוהים 'המחולל איילות, חושף יערות, ובהיכלו כולו אומר כבוד' יתגלה, יתעורר הנער נסוך שינה וישמע את קול א-לוהים כקול הכהן. קראת? לא קראת? וסיפור התעוררות שמואל הוא סיפור התעוררות של תקופה, ומעבר מכהונת מקדש דממה לעולם הנבואה. שהרי הפרקים הפותחים את הספר כולם פרקי ארון, תורה גנוזה-קבורה כחפץ שותק, כלי קודש, א-לוהים כאינסטרומנט מטולטל שאיתו מנצחים בקרב: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (ד', יח). רק אבדן החפץ, הכלי, יהפוך את כיסא מלכותו של עלי הכהן הישיש. כשנהפך כיסא עלי, כשגלה הארון ויצא ממנו הקול, יעבור ספר שמואל משנת משכן הדממה לעולם של התגלות.

ובכן, "וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים" (ג), והאותיות הגנוזות בארון הופכות מטקסט לקול, קוראות "שמואל שמואל" ממילה להוויה. ובסופו של הספר גם שמואל ייגנז, ושמואל שבא מן השתיקה יחזור אל הדממה. העם ימאס בשמואל, ובכך ימאס במלכות שמיים. יחזור אל ההיכלות. אבל מאז ועד סוף התנ"ך לא יוכלו המלכים לישון בשקט על מיטותיהם, ליד הכוהנים והמלכים יעמדו שמואל וקוראי שמו, וייתנו לאותיות זריחה.

הקול הפנימי הנוטף בחשכת הלילה
מזה את האור
אחת ואחת
שם מקום ההמיה הסמויה
שם מקום הסתום בארון שם נוגעת זביחה
שם מקום יש לאותיות זריחה.
(חביבה פדיה)

חביבה פדיה, "הקול הפנימי הנוטף". © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

כפרת עוון בית עלי

"וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שמואל א ג', יד)

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קה עמוד א

אמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן:

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע?

שנאמר: "לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם".

אמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה.

אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים.

רבה ואביי מדבית עלי קאתו [=שמבית עלי באו],

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין  [=ארבעים שנים],

אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין [=שישים שנים].

 

Volver al capítulo

וכל מרבית ביתך ימותו אנשים

"וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמואל א ב', לג)

 

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת חיי שרה פרשה נט ד"ה כד (א) [ואברהם]

ר' מאיר אזל [=הלך] לממלא, ראה אותן כולם שחורי ראש [=צעירים, שלא היה בהם זקן],

אמר להן: מאי זו משפחה אתם? שמא מעלי אתם? 

דכתיב [=שכתוב]: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א' ב, לג). 

אמרו לו: רבי התפלל עלינו! 

אמר להם: לכו וטיפלו בצדקה ואתם זוכים לזיקנה

מה טעם? "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא" (משלי ט"ז, לא),

ממי את למד? מאברהם

על ידי שכתוב בו "לעשות צדקה" (בראשית י"ח יט) זכה לזיקנה: 

"ואברהם זקן" (בראשית כ"ד, א). 

 

 

 

בראשית רבה - מדרש בראשית רבה הוא מדרש אגדה פרשני לספר בראשית. המדרש  נערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירת הנוצרים. בשל היקפו הרחב של המדרש וקדמותו הוא נחשב למדרש האגדה החשוב ביותר מתקופת האמוראים.(מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)

Volver al capítulo

אשליה ושמה יציבות

 

"קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל… עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה... ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן… כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל" (ד-ח).

מתוך השקפת עולם מטפיזית כוללת, נבחרו פרקי סיפור חנה ותפילתה להיקרא בהפטרת יום א' של ראש השנה. ביום הרת עולם, בהדגשת הזיקה הכוללת בין הקוסמוס העומד לגורלו בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד, בעמדם ביום הדין בפני בורא עולם, תפילת חנה מבטאת את יסוד היסודות בהבנתנו את מצב חיי בן אנוש: הכל נתון לשינוי, העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומי שהיה עני וחלש יכול בהרף עין להיוושע. הכל פתוח לשינוי, והיציבות אינה יותר מאשליה בורגנית.

בקוסמולוגיה המונחת ביסוד תפילת חנה, מצוי בעיני הקוד הגנטי של השקפת העולם התנכית על מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. זו התפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכל ארעי. גם זריחת החמה מידי בוקר חוזרת על עצמה מכוח רצון הא-ל, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הקוד הגנטי הזה מתבטא בדברי אברהם במשא ומתן שהוא מקיים עם א-לוהים על הצלת סדום: "הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כז).

כאן בתפילת חנה, מובלט תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח. בקוסמולוגיה מערבית, היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, על מנת להשיב את הסדר היציב אל מסילתו. עבור אדם בתרבות המזרח - בכלל זה היהדות התנכית, התרבות הערבית, התרבות הסינית ואפילו הרוסית - זה ממש להפך.

דווקא אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא תוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכל פתוח, הכל בר חלוף. במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן באמירה: "אשרי אדם מפחד תמיד" (גיטין נז). השקפת עולם כזו, מחייבת יום יום במוכנות למאבק מבראשית, מייחלת יום יום לישועה, ומבשרת תקווה גדולה דווקא לבני האדם החיים בשוליי החברה תחת דיכוי וקיפוח. הידיעה שהכל יכול להשתנות בהרף עין, היא איום למי שמצפה להמשיך להחזיק בעושרו ובכוחו, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי. בכוח אמונה זו שרו הפרטיזנים בשיאה של החשיכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה / את אור היום הסתירו שמי העננה / זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא..."*.

בהשקפת עולם זו, טמון יסוד הרעיון המשיחי עליו אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות. אכן תפילת חנה מציינת לראשונה את הציפיה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח ה', ומהדהדת במילים המסיימות: "ויתן עוז למלכו, וירם קרן משיחו" (י).

* ציטוט מתוך שיר הפרטיזנים, מילים: הירש גליק, תרגום: אברהם שלונסקי. © כל הזכויות שמורות למתרגם ולאקו"ם


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

הלכות תפילה

"וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (שמואל א א', יג)

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

אמר רב המנונא:

כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה [=כמה הלכות גדולות יש לשמוע מפסוקים אלה של חנה]: 

"וחנה היא מדברת על לבה" - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו.

"רק שפתיה נעות" - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו.

"וקולה לא ישמע" - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו.

"ויחשבה עלי לשכרה" - מכאן, ששכור אסור להתפלל.

 

Volver al capítulo

המסע המתמיד אל האחדות

 

פעם נוספת אנו ניצבים במעמד המשמח הזה, והפעם, בהתרגשות ובציפייה, כולנו - לומדים, מלמדים ואוהבי ספר הספרים - מתחילים את המסע אל תוך ספר שמואל.

לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, התנחל כל שבט מישראל בנחלתו, ללא מנהיג שאיחד את כל העם. באותה תקופה - תקופת השופטים - כל שבט חי לעצמו, נלחם לבדו על עצמאותו ונשמע למנהיג שבטי ומקומי. אולם, באין מלך והנהגה אחידה – יפָּרע עם, ואכן, האנרכיה חגגה באותה התקופה. מלחמות אחים קשות ועקובות מדם היו אז דבר מצוי למדי, שבט בנימין כמעט ונכרת מהעם, ודומה כי לא ניתן להגדיר את אותה תקופה בצורה חדה מזו המצויה בפסוק השב וחוזר בספר שופטים: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשה".

לכאורה, ניתן היה להמשיך בצורה כאוטית כזו עוד דורות רבים. להמשיך עם כנופיות ועם מיליציות מקומיות, שופטים שבטיים ומרכזי דת מלאי שחיתות כפי שהיה במשכן בשילה. אבל מי שביקש לשים לכך סוף היו ישראל עצמם. בניגוד מובהק לדעתו של שמואל, עם ישראל מבקש לו מלך (ח'), מלך שיהווה – באישיותו ובהנהגתו – מרכז אחד ומקובל לכל העם.

והנה, תמה האנרכיה, לפתע יש מלך בישראל - בתחילה שאול, ולאחריו דוד ושלמה. חשוב להדגיש כי מדובר בבשורה אדירה: מרכז אחד של הנהגה ושלטון, מרכז שתחתיו יש צבא מקצועי, תיאום בין-שבטי והנהגה אחת; הנהגה שבכוחה להביא לשיתוף פעולה ממשי, בין השבטים השונים ובין הכוחות הרבים, הקיימים והתוססים בעם הזה.

אלא שספר שמואל טומן בחובו סוף טרגי וכואב, והוא הספר הבא אחריו - ספר מלכים. בספר זה המלוכה מתפצלת ונחלקת לחלקים. נכון, זו איננה הנהגה שבטית אלא הנהגה דו-ראשית של ירבעם ורחבעם - בית ישראל ובית יהודה - אך שוב נעדרת מישראל האחדות וההנהגה האחת, והכל חוזר לאותו אקלים חברתי נורא ששרר בימי השופטים.

***

אני אמנם מתייחס לספר שמואל, אך מובן מאליו שאני מכוון גם אלינו ואל הספר שאנו כותבים בעצם חיינו, בארץ הזאת ובתקופה הזאת. אין זה סוד שאתגרי החיים בישראל רבים – אתגרים ביטחוניים וסוציו-אקונומיים, חיצוניים ופנימיים; לעתים נראה כי אין כאן רגע דל. אולם, האתגר המרכזי בעיני הוא שנמשיך לחוש שאנחנו עם אחד, שנמשיך לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים, ולא פחות חשוב מכך – שנמשיך לחלום יחד. החלומות שלנו אינם צריכים להיות זהים, השקפת עולמנו אינה חייבת להדמות האחת לחברתה, אבל כולנו חייבים לכבד את החלום של זולתנו ולדעת שרק יחד, מתוך הכבוד ההדדי הזה, נמשיך לבנות את מדינת ישראל, מדינת העם היהודי.

לפעמים אנו שומעים סביבנו קולות מלאי ערגה לימי הגלות, לימים בהם כל קהילה יהודית חיה לעצמה, עם מנהיג מקומי ועם חלום שמצא את מיצויו והגשמתו בקהילה. אולם הלימוד בפרקי התנ"ך מורה לנו לא לשוב לשם - לימי השבטים והשופטים - אלא להיות שותפים בבניית מדינת ישראל האחראית, המפויסת והמאוחדת.  


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

פרק י"ז - פסל מיכה

פרקים י"ז-כ"א, פרקי הסיום של הספר, מביאים לפנינו שתי פרשיות הממחישות את הבעיה הרוחנית הקשה של התקופה. המשפט המנחה החוזר לאורך פרשיות אלו הוא "בימים ההם אין מלך בישראל" והוא מבקש לתלות בעובדה זו את שורש הבעיה ולפתוח לנו פתח למודל המלוכה המוצג בספר שמואל.
כפי שנראה להלן, מבחינה כרונולוגית סיפורים אלו לא אירעו בסוף תקופת השופטים דווקא ואם כן רעיון הצבתם בסוף הספר הוא בעיקר ספרותי-רעיוני: ללמד על ההידרדרות הרוחנית והמוסרית של תקופת השופטים.

פרק י"ז 

חלוקת הפרק: 
1. פס' א-ו: עשיית הפסל ובית האלהים 
2. פס' ז-יג: מינוי הלוי לכהן

כללי: הסיפור שלפנינו, סיפור 'פסל מיכה', משתרע על פני פרקים י"ז-י"ח ומחולק לכמה סיפורי משנה. ניתן לראות שמבחינת מספר הפסוקים הדגש העיקרי הוא על החלק השלישי (בפרק י"ח) שבו מתגלית בכל שיאה האנרכיה השולטת. 

1. פס' א-ו: עשיית הפסל ובית האלהים

א. פרשיה זו מציגה לפנינו דמות שגניבה, מנהגי עבודה זרה ועבודת ה', משמשים בה בערבוביה.

ב. פס' ב – "ואתי אלית" – מלשון אלה, קללה. מיכה כנראה פחד מהקללה ולכן הודה. ואכן אמו בירכה אותו במקום הקללה.

ג. פס' ג – "וישב" – כך נאמר גם בתחילת פס' ד. יתכן שבפסוק זה הכוונה היא רק שהוא היה מעוניין לעשות זאת אך אמו הקדימה אותו והקדישה את הכסף.  

ד. "פסל ומסכה" – השוו דברים כ"ז, טו.

ה. פס' ד – לא ברור מהכתוב מה נעשה בשאר הכסף. רד"ק מציע שמאתיים כסף זה שכר הצורף ומשאר הכסף עשו את הפסל והמסכה.

ו. פס' ה – ישנה התלבטות האם בית האלהים היה כבר קיים או כעת בונים אותו בעקבות בניית הפסל ומסכה?

ז. פס' ו – פסוק זה חותם את היחידה כאשר מטרתו להסביר את הרקע למתרחש. מהו השורש לבעיות המתוארות בפסוקים שקראנו.  

2. פס' ז-יג: מינוי הלוי לכהן 

א. פס' ח – "לגור באשר ימצא" – נראה שהנער 'חיפש עבודה' בתור לוי. אם כך, מיכה הוא לא היחיד שהעסיק לויים בצורה כזו או אחרת.

ב. פס' יא – יש כאן דגש על כך שהיחסים בניהם לא היו רק כלכליים אלא גם על בסיס אישי. מידע זה מבליט את בגידתו של הלוי במיכה.

Volver al capítulo

דלילה - אמו של מיכה?

"וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ, וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ..." (שופטים י"ז, א-ב)

 

יש אומרים שהאשה הזאת היא דלילה לפי שכתוב "אלף ומאה כסף",

וטעות הוא בידם, שהרבה שנים קדם מיכה לשמשון, 

אך הפרשיות נסמכו על הכסף הרע ששווה כאן וכאן,

וכסף של פורענות היו שניהם.

 

עוד על עניין סמיכות הפרשיות ניתן לשמוע בשיעורו של הרב אמנון בזק

 

רש"י -  ר' שלמה יצחקי. גדול פרשני המקרא והתלמוד. חי בצרפת בין השנים 1040-1105. הקים ישיבה בטרואה, בה עסקו לא רק בלימוד תלמוד אלא גם בלימוד מקרא. מצאצאיו: רשב"ם; רבנו תם; ר' יצחק הזקן מבעלי התוספות.

Volver al capítulo

מפה לשופטים פרק כא

Volver al capítulo

Pages

x