תקציר שמואל א פרק י"ט

בפרקנו יש שלושה חלקים, ובכל חלק עומד גיבור אחר המסייע לדוד להימלט משאול:

יונתן מסייע לדוד (א-י)

שאול משתף את יונתן ואת כל עבדיו בנוגע לרצונו להרוג את דוד. יונתן שומע את דברי אביו ומזהיר מיד את דוד: "מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ" (ב). בהמשך פונה יונתן אל אביו ומשכנע אותו שלא להרוג את דוד מכמה סיבות. שאול משתכנע מדברי בנו, ומבטיח לא לפגוע בדוד. אך הבטחה זו אינו מחזיקה זמן רב, וכאשר דוד מנגן שוב לפני שאול, שאול זורק לעברו את החנית ומנסה לפגוע בו. דוד נמלט.

מיכל מסייעת לדוד (יא-יז)

דוד בורח אל ביתו שלו, שם מחכה לו אשתו, מיכל בת שאול. מיד כאשר שאול שומע שדוד נמלט הוא שולח מלאכים=שליחים אל ביתו להמיתו. מיכל מסייעת לדוד לברוח: "וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט" (יב). דוד בורח דרך החלון, ומיכל בינתיים מסדרת את המיטה כאילו דוד ישן בה. כאשר התרמית מתגלה שאול כועס על מיכל: "לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי" (יז) והיא משקרת לשאול, היא טוענת שדוד איים על חייה ולכן היא סייעה לו.

שמואל הנביא מסייע לדוד (יח-כד)

דוד בורח, והפעם רחוק יותר - אל העיר רמה. שמואל הנביא מקבל את דוד בסבר פנים יפות ודוד מספר לו את כל מה שאירע עם שאול עד היום. שניהם ביחד הולכים לעיר ניות. לאחר ששאול מבין לאן ברח דוד, הוא שוב שולח מלאכים כדי להמיתו. לאחר ששלוש משלחות לא חוזרות אל שאול ומתנבאות בניות ברמה, מחליט שאול ללכת בעצמו, אך רוח א-להים שורה עליו, והוא לא פוגע בדוד.

Volver al capítulo

מה שמעבר ליופי

Volver al capítulo

גוזר על עצמו שתיקה

Volver al capítulo

בין פרשת אמנון ותמר לפרשת יוסף

 

הקשר בין פרשת אמנון ותמר לפרשת יוסף (בראשית ל"ז-מ"ה), קופץ לעין מיידית בזכות שני דברים בולטים:

האחד - כתונת הפסים שלבשו שניהם. בגד עם שרוולים, שתפירתו יקרה יותר. סימן הכר לעושר וגדולה.

השני - קריאתו הנרגשת של אמנון - "הוציאו כל איש מעלי" (ט). גם הפחות בקיאים שבין הלומדים לא יפספסו את מקורו של הביטוי הדרמטי הזה בפרשיית ההתגלות של יוסף לאחיו במצרים (בראשית מ"ה). בין הפרשיות ישנם קשרים תוכניים ומילוליים המתגלים רק במבט שני, כגון - "וישנאה אמנון" (טו), בהשוואה ל- "וישנאו אותו" של אחי יוסף (בראשית ל"ז, ד) ועוד. מדוע טרח הכתוב לעצב את סיפור תמר בזיקה לסיפור יוסף?

במבט ראשון לא מדובר כלל בתמר, והקשר הוא אמנון ואבשלום. אבשלום מכין מארב לאחיו בשדה. אמנון נרצח, המלך מתאבל, ובסופו של דבר מתנחם כשהוא מגלה ש'רק' אמנון הוא הנרצח, ושאר בניו בחיים. השוואה בין הפרק כולו לפרשת יוסף כולה על תהפוכותיה, בהחלט קיימת כאן.

המבט השני מציף גם את פרשת תמר עצמה, והוא מבט קשה ואירוני. ראשית, "ההתוודעות". שני פירושים יש לשורש י.ד.ע, שניהם קשורים למפגש. התוודעות יוסף ואחיו (בראשית מ"ה) היא רגע נפלא של תיקון ושל קרבה, שמגיע אחרי דעוך השנאה, 'התוודעות' אמנון ותמר היא מינית (כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"; בראשית ד', א) והתהליך הפוך: האהבה הופכת לשנאה: "כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (טו).

שנית: האלימות באין עדים. מעשה אמנון ותמר נעשה בחדרי חדרים, השלכת יוסף לבור – בשדה (בראשית ל"ז). כשהתורה רוצה לתאר מצב שבו לנערה הנאנסת אין דרך לזעוק לעזרה, היא מתארת את ההתרחשות כאילו נעשתה בשדה: "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כ"ב, כה-כז).

שלישית והחשובה מכל: תגובת האב. לעומת יעקב המתאבל והבוכה, הממאן להנחם על מות בנו (בראשית ל"ז, לד-לה) שותק דוד שתיקה מפתיעה על מעשה האונס של בתו. תמר לא זוכה שאביה יתאבל עליה, או יתערב בעוול שנעשה לה בהפעלת סמכותו על אמנון לשאת אותה, כבקשתה וכהלכת התורה - "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים כ"ב, כט). תגובת דוד למעשה שהכתוב מתארו "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (שם, כו), בולטת בהיעדרה במיוחד על רקע תגובתו למות אמנון, ולהיעלמותו של אבשלום - "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים" (לז). העמדת שתי הפרשות זו מול זו – צועקת את הצעקה הזו.

עוד על שתיקתו של דוד ניתן לשמוע בשיעורו של הרב דוד מנחם


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

צייר לי כבשה

 

מעשה "כבשת הרש". פסוקים בודדים, המקפלים בתוכם עולמות שלמים. ערכי יסוד שכוחם יפה לא רק לשעה אלא לדורות. כשל מוסרי. תשובה. צדק. החטא ועונשו. עניים ועשירים, מלך, כוהן ונביא. כולם היו בניו.

עוצמתו של הסיפור בקיצורו. זיקוק מופלא. רעיונות גדולים במילים קטנות, פשוטות וניתנות להבנה לכל דורש. נתן הנביא אינו עושה הרבה. הוא בסך הכל מציב מראה גדולה, קעורה, כעורה, מול עיני המלך, המנהיג: "אתה האיש!" (ז). שלא כדרך מנהיגים בימינו, שעל דרך הכלל מבקשים כי יחליפו להם את המראה במראה אוהדת יותר, או שוכרים מיד פרקליט צמרת, יועץ תקשורת, איש יחסי ציבור וסוללה של דוברים, כדי להסביר למה "יש כאן טעות" ו"שופכים את דמיהם", דוד המלך מודה על כישלונו: "חטאתי לה'" (יג).
מידה כנגד מידה. מילה כנגד מילה. שתי מילים מול שתי מילים. "אתה האיש!" - "חטאתי לה'!".

סופו הטראגי של הסיפור, מות הילד בדמי ימיו, מהווה גם פתח לתקווה חדשה. כמו בבלדה לעוזב קיבוץ, מפיג דוד המלך את תקוות השווא של חסידיו: "והוא לא ישוב" (כג). מתוך האבל, הצער והכאב, התחושה החריפה של הכישלון המוסרי, ההודאה בחטא והעונש הנורא, יוצא דוד המלך לדרך חדשה, עם תקווה לעתיד טוב יותר.

נתן הוא נביא. אך בשונה מנביאים אחרים, דיבורו אינו מלווה במליצות גבוהות, בדימויים עשירים. הוא גם נמנע מלהראות כוחו בכל מיני מעשי נסים וכשפים, קסמים ולהטים. הוא מספר סיפור. כמו פעם. "היֹה הָיָה עשיר. ועני. וכבשה". כמו הנסיך הקטן, גם נתן הנביא "מצייר לנו כבשה" בשעת הסיפור שלו.

דור דור ונביאיו. כל דור ונתן הנביא שלו. מ"כבשת הרש" של נתן הנביא, ועד "על זאת" של נתן אלתרמן. הנביא, איש הרוח, האינטלקטואל, אינו רשאי להיוותר ספון במגדל השן. בכור היצירה, במרומי האולימפוס האקדמי. עליו לרדת אל העם, להסתובב בשווקים וברחובות, להרבות צדק ויושר, להוכיח בשער ולמחות כנגד מעשי עוול.
כך, בימים ההם. כך, בזמן הזה.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

תשובת האפוד

 

ניתן לראות ירידה מסוימת באיכות תשובותיו של ה' במהלך הפרק: בהתחלה דוד שואל ונענה בהרחבה: "לך והכית בפלישתים והושעת את קעילה" (ב), "קום רד קעילה כי אני נותן את פלישתים בידך" (ד). אולם בהמשך, התשובות שדוד מקבל קצרות וממוקדות: "ירד" (יא), "יסגירו" (יב). מה גורם להבדל הזה?

אמנם כמה מהמפרשים מבינים כי כל השאלות של דוד בפרק היו באורים ותומים, שהגיעו עם אביתר קודם לכן. אלא שפסוק אחד יוצר שתי בעיות בהבנה הזו:
"וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן-אֲחִימֶלֶךְ אֶל-דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ." (ו)
1. מדוע מופיע שאביתר ירד עם האפוד רק עכשיו, ולא לפני השאלות הראשונות בה'?
2. מהפסוק עולה כי אביתר הגיע אל דוד רק כאשר כבר היה בקעילה, ולא ביער חרת (שם שהה דוד קודם תקיפת קעילה)!

הפרשנים עונים תשובות מקומיות, אך ניתן להציע שהשאילה בה' לא הייתה דווקא על ידי האורים ותומים.
על פי פרק כ"ח פס' ו, יש כמה דרכים לשאול בה': חלומות, נביאים ואורים ותומים.
לכתחילה על המלך להשתמש באורים ותומים כדי להחליט מה לעשות (ראו במדבר כ"ז, כא - "על פיו יצאו ועל פיו יבואו"), אלא שלעיתים זה לא אפשרי ואז ניתן להיעזר בשתי הדרכים האחרות.

כל עוד היה דוד ללא אפוד, הוא שאל בחלומות או בנביא. מרגע שהגיע אפודו של אביתר הוא נצרך לעבור להשתמש רק בו. 
אך האפוד עונה רק לשאלות מסוימות. לפי הבנתו של קאסוטו את תרגום השבעים (לפרק י"ד פס' מא), באורים ותומים היו שני פתקים - "אורים" מלשון ארור ו"תומים" מלשון תום ואמת, שאחד מייצג את התשובה "כן" והשני "לא", ולפי הפתק שיצא היו יודעים מה ענה ה'. בדרך זו ניתן לשאול רק שאלות שהתשובה להן היא כן או לא, לכן התשובות שדוד מקבל כאשר הוא בקעילה שונות מהותית מאלה שקיבל לפני כן.


הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי נוער

Volver al capítulo

האמנם בן מוות האיש העושה זאת?

 

דוד המלך הכיר את דין התורה לגבי אדם שגנב וטבח ומכר: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות כ"א, לז). עונש ראוי וסביר, אולי אפילו קצת מוגזם. דוד ידע זאת, ולכן חייב את האיש בנוסף להיותו בן מוות: "ישלם ארבעתיים" (ו). מדוע, אם כן, הוא בן מוות?

למעשה, ניתן להקשות מעבר לכך: כיוון שהדין כאן כל כך פשוט, דוד היה צריך לתמוה על כך שהדין מגיע אליו. מדוע לא יפסוק כאן בית המשפט? מה הקושי שמחייב את נתן להביא את הדיון הזה בפני המלך? אלא שהסיפור כאן חמור הרבה יותר מסתם סיפור של גנב שטבח ומכר. יש כאן אטימות של העשיר כלפי העני. אם היה מדובר בעשיר שגנב מעשיר, או בעני שגנב מעני, סביר להניח שהדיון לא היה מונח לפתחו של המלך, ובית המשפט היה פוסק 'ארבעתיים ישלם'. אך הבדלי המעמדות הופכים את המקרה הזה להרבה יותר קשה, וממילא ברור מדוע הוא מגיע אל המלך.

דוד המלך מבין את הסכנה בניכור שבין המעמדות ובחזירות שהסיפור מבטא, ועל כן הוא פוסק עונש שכלל לא קשור לדיני ממונות. על גניבה לא מוציאים אדם להורג. על נבזות, שאם תשתרש תכלה את החברה מבפנים – כנראה שכן.

והנמשל? חטאו של דוד, לפי המשל, חמור הרבה יותר מאשת איש. יש כאן חטא המבטא אטימות וניתוק מהעם ומהלוחמים. חטא שעונשו מוות מצד אחד, אבל עצם החזרה בתשובה מבטאת את תיקונו, ומאפשרת להישאר עם ה"ישלם ארבעתיים" החמור גם הוא בפני עצמו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

החיים זה לא שחוק

"וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ" (שמואל ב ב', יד)

 

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק א הלכה א

אבנר למה נהרג?...

רבי יהושע בן לוי אמר: על שעשה דמן של נערים שחוק

שנאמר: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקומו".

 

 

Volver al capítulo

האם אפשר ללמד סנגוריה על דוד?

 

בפרשת דוד ובת שבע אנו קוראים על מעשים חמורים של דוד. כיצד ניתן ליישב את גדולתו של דוד "נעים זמירות ישראל" עם מעשים אלה? מדוע המשיך למלוך גם לאחר הפרשה? ועל שום מה הוא נחשב לאחד משבעת אבות העם היהודי, האושפיזין המבקרים בחג הסוכות, ונאמר עליו שמזרעו יבוא המשיח? האם ניתן ליישב את הקושי באמצעות דברי סנגוריה על דוד המלך?

אפשרות אחת ללימוד סנגוריה על דוד היא לומר שמה שלכאורה נראה כעבירה כלל איננו עבירה, או שבמציאות אין חומרת המעשה כפי שנדמה מלכתחילה. בדרך הראשונה נקטו חז"ל באומרם: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נ"ו ע"א). כך למשל הוסבר שבאותה העת נהוג היה שמי שיוצא למלחמה נותן גט לאשתו, ולכן לא היה אוריה נשוי לבת-שבע, ודוד המלך לא חטא בניאוף. עוד הוסבר שאוריה היה מורד במלכות ומותו הוא עונש ראוי על מרידה זו. המחפש נסיבות מקלות יוכל אולי למוצאן בעובדה שדוד הבין את הפסול שבמעשהו הראשון, וניסה להביא לתיקונו ולמניעת ההסלמה, ואולם הסירוב של אוריה לשתף פעולה עם המהלך, הוא שהביא להתדרדרות נוספת, וכך הגיע דוד אל המהלך האחרון והחמור.

דרך סנגוריאלית אחרת ליישב את אותו קושי, איננה כופרת כלל ועיקר בחומרת המעשים שנעשו. דרך זו, שמשקפת בעיניי עיקרון מוסרי חשוב מאין כמוהו, גורסת כי האדם, כל אדם, הוא יותר מהמעשה הגרוע ביותר שהוא אי פעם עשה, וכי ניתן לחזור בתשובה גם מן החטאים החמורים ביותר. על פי דרך זו, אין הכרח להתכחש למעשיו הקשים של דוד המלך כדי להכיר בגדולתו.

לא פעם אנו רואים בתקופתנו כי מעשה העבירה שעשה אדם הופך להיות חלק מהגדרתו החברתית כסובייקט. כך הביטוי "עבריין" משמש לעתים באופן המגדיר את המהות הפנימית ואת תכונות האופי של האדם, ולא רק את העובדה שביצע מעשה שהוא בגדר עבירה על החוק. והמרצה עונשו מאחורי סורג ובריח הוא "אסיר", ולעולם יהיה "אסיר משוחרר". תיוגים אלה ישפיעו על שארית חייו ועל יכולתו לחזור לחיות חיים רגילים.

מפרשת דוד ובת שבע אנו לומדים על האנושי ועל הערך של תקנת השבים. אל לנו לצמצם את האדם למעשה העבירה, חמור ככל שיהיה. כך לגבי כל אדם וכך גם לגבי דוד המלך: עלינו לזכור את התוכחה המוסרית והחברתית של נתן הנביא. ויחד עם זאת, אנו זוכרים גם את חייו המלאים של דוד ואת גדולתו לפני אותו מעשה ואחריו. וניתן לומר עליו, לאחר שהודה, התחרט ונענש, כי חטאו גדול אך כך גם כפרתו.


באדיבות אתר 929

Volver al capítulo

עניין של כבוד

"וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו" (שמואל ב ב', כא)  

 

נטה לך - כי הרודף אחר מי ושב מאחריו הנה לקלון יחשב, ולזה אמר לו אבנר: אם מפני הכבוד לא תרצה לשוב מאחרי עשה זאת "נטה... על ימינך" וכו' להיות נראה שלא אחרי רדפת כי אם אחר נער אחר, ואחוז באמת אחד מן הנערים ולא תכנו נפש כי אם קח חליצתו, ויחשבו הכל כי אחריו רדפת והשגתו.

 

 

 

מצודת דוד ומצודת ציון - פירושים על הנ"ך שכתבו רבי דוד ובנו רבי הלל אלטשולר. רבי דוד בן רבי אריה לייב אלטשולר חי במאה ה-17 בפראג. הוא חיבר את פירוש 'מצודת דוד', שהושלם וחולק לשני פירושים על ידי בנו רבי הלל. 'מצודת דוד' הוא פירוש המסביר את תוכן הפסוקים על פי הפשט, בלשון ברורה וקצרה. 'מצודת ציון' מבאר את המילים הקשות.

Volver al capítulo

Pages

x